מרקוס קוונטטסקוביץ' אוהב לעשות פרצופים מול המראה שבמעלית, לנפח את הלחיים כמה שרק אפשר, כמו דיזי גילספי, ואז לכווץ עד הסוף כמו ניצול שואה, לפתוח ולסגור את העיניים ולקמט את האף. הוא עושה ומסתכל ונהנה עד קצה השמיים, או עד שנעצרת המעלית ונכנס איזה שכן ארור.
לפעמים מרקוס קוונטטסקוביץ' לא עושה פרצופים מול המראה במעלית. אלה שאז, הוא מסתכל לעצמו עמוק לתוך הגרון, מנסה להזיז את השקדים, בודק את קו החניכיים, את אורך הלשון, מנסה לחטוף מבט עמוק ככל האפשר, לראות מה לכל הרוחות יש שם בסוף.
לפעמים, וזה קורה ממש לעתים נדירות הוא סתם תוהה לעצמו 'איך זה שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל, ויד שמאל מגרדת עמוק כל כך בתחת'. אז המעלית נעצרת, הדלת נפתחת ושכנה רנדומלית נכנסת עם אמירת שלום מגומגמת ומפנה אליו את הגב בנימוס לקוי. מרקוס מצידו, בוחן את אחוריה ומשווה.
לפעמים, וזה למען האמת עדיין לא ממש קרה, מרקוס קוונטטסקוביץ' פוגש במעלית ארנב שחור משחור עם עיניים אדומות. הארנב שממדיו הם כשל אדם בוגר, פונה אליו בנימוס ומפציר בו לתת לו חיבוק. מרקוס תמיד מסרב בחרדה, הוא מפחד שהארנב יטריד אותו מינית, ישלח לו ידיים. ברגע האחרון, בדיוק לפני שנפתחת הדלת, הארנב השחור קופץ עם ידיים שלופות כאשר אחת מהן מחזיקה מארוך נירוסטה מתוצרת גרמנית והשנייה מנופפת בדבר המוזר הזה עם הנוצות שמנקים איתו אבק. אבל למזלו של מרקוס, הדלת תמיד נפתחת ברגע האחרון והוא נמלט מתוכה ללא פגע.
