זו הייתה החתונה השלישית השנה שרותי הייתה בה ובכולן היא הייתה לבדה. שלוש חברות ששינו את שם המשפחה שלהן. התחתנו ונעלמו לתוך העולם הרחוק הזה שרותי לא יודעת איך להגיע אליו, היא אפילו לא בטוחה שהיא רוצה. אבל החברות שנאספו אל תוך העולם ההוא השאירו אחריהן חלל ריק, חלל גדול שגם הזין הכי גדול בעולם לא יכול למלא ואת זה רותי עדיין לא הבינה.
מה יהיה עלי? שואלת את עצמה רותי ללא הפסק. נר דולק על עדן החלון, זר וורדים שייבש באגרטל זול, עיניים נפוחות מבכי מר ויותר מדי כדורי שינה. את הקלישאה הזו רותי לא כל כך רוצה. אך כשם שכל הנהרות מובילים אל הים, ימיה של רותי מובילים בדיוק אל הרגע הזה.
"איפה את רותיל'ה?" היא שומעת את סבתה רוחמה קוראת לה בהיותה חולמת בהקיץ. איפה את? והשאלה מהדהדת במוחה ללא הפסק. הלוואי וידעתי, רצתה רותי לצעוק אל סבתה המתה, הלוואי וידעתי, בואי אלי סבתה, בואי וקחי אותי מכאן…
מוקדם מדי בבוקר, היא פוסעת ליד פחי הזבל הגולשים שברחוב ורואה את האוטובוס הראשון עוזב את התחנה. ריח של אקונומיקה ממלא את חדר המדרגות והרצפה עדיין רטובה. היא פותחת את תיבת הדואר שלה שמלאה בזבל פרסומי וממשיכה בצעד כבד אל הדלת. פתאום משתלטת על רותי התחושה כאילו הבוקר הזה התרחש כבר אינספור פעמים ושהוא הולך להמשיך ולהתרחש שוב ושוב לנצח. אבל לא, הסיפור הזה לא נמשך לנצח וגם אין לו סוף טוב.
כשתקום רותי משנתה, היא תקפוץ לבית המרקחת, לראות אם מחמוד החמוד נמצא היום. היא צריכה אותו מאוד.
