מרמיטה

מוקדם יותר באותו הערב נפגשה רותי עם קורטוגולוב. קורטוגולוב עלה לארץ מקרוטוניה, שם הוא היה מהנדס קונסטרוקטיבי מדרגה שלישית במיניסטריון הצבאי. צעיר מבריק עם עתיד מבטיח, זה מה שכולם ראו בו. אפילו פיודור פיליפוביץ, אביה של חברתו דאז, מריה פיודורובה, היה מרוצה ממנו. יום אחד גילה קורטוגולוב להפתעתו כי סבתו מצד אימו הייתה יהודיה כשרה ומוכשרת, הוא עזב את מריה והחליט לעלות לארץ. עכשיו, כשהוא עולה כבר לא כל כך חדש, הוא שוכב במיטתו כשרותי לצידו, שניהם ערומים ומשוחחים שיחה של ממש, למעשה בפעם הראשונה.

קורטוגולוב אהב ספרי מדע בדיוני, פנטזיה וסיפורי מיתולוגיה של עמים נשכחים. הוא ניסה, כמעט באגרסיביות למשוך את השיחה למגרש הביתי שלו.

אך קורטוגולוב לא היה פראייר, גם במה שקשור לעם היהודי ולהיסטוריה הפתלתולה וארוכת השנים שלו.

קורטוגולוב העביר נושא ולא כל כך באלגנטיות. המעבר בזמן עלול בדרכים מסוימות גם להעביר אותך ליקום מקביל, כך לפחות האמינו במיתולוגיה של האינטפולקאקאטים, אמר והדגיש ש"מדובר בעם מאוד מעניין". אחת האגדות שלהם מהמיתולוגיה מספרת על פליאוגאמנמבוס – אל הרוח בעלים ורוח החיים. הסיפור שלו מתחיל לאחר שאבד לו בנו במלחמה הגדולה מול הפלבוסיסטים והוא מחפש אותו בכל מקום בלי לדעת האם חי הוא או מת. בייאושו הוא מחליט לעבור דרך שער הזמן שנמצא במעבר הסודי בין נקיק לינפואלדוסיוס לבין עמק דרדליומיום מתוך תקווה לחזור אחורה בזמן ולראות את בנו לפחות פעם אחת נוספת.

פליאוגאמנמבוס עובר בפעם הראשונה ומגיע ליקום מקביל, הוא מנסה שוב ומגיע ליקום מקביל נוסף והוא ממשיך לנסות שוב ושוב אך ללא הצלחה. הוא רק מגיע ליקומים מקבילים נוספים, אבל אף פעם לא לאותו אחד שממנו בא. כך הוא המשיך עד שנכנס לסחרור שהוא אינו יכול להשתחרר ממנו ומאחר והוא עובר בין יקומים מקבילים ובזמנים משתנים הזמן עבורו נעצר מלכת.

יש המספרים שכך הוא המשיך ללא הפסק ולבסוף כל המעברים האלו בין היקומים המקבלים הכריעו את גופו ורק רוחו של האל ממשיכה לעבור בשער כל הזמן. עד היום כשמתקרבים לגשר ומקשיבים טוב טוב אפשר לשמוע זימזום משונה, כאילו משהו קורה שם. אבל הוא כנראה כבר לא יצא חזרה ביקום שלנו. אפילו אל הרוח בעלים ורוח החיים לא יכול למעברים כאלו.

בארבע לפנות בוקר הגיע רותי חזרה הביתה. איך שהיא נכנסה פנימה קפץ עליה פוסטינור ביללות שמחה, היא נתנה לו מנה יפה של אוכל יבש, ניגשה אל השידה של שלפה שתי קפליות אקמול ואחת פוסטינור. היא בלעה, ללא מים, כהרגלה ושוב נזכרה במחמוד החמוד מבית המרקחת.

רותי שבה הביתה מסוף שבוע אצל ההורים, השמש כבר שקעה והמועקה של השבוע החדש שבפתח השתלטה עליה לחלוטין. ביטנה הייתה נפוחה מכל המטעמים שזללה לה להנאתה וכעת היא הצטערה על החזירות הזאת ששוב תקפה אותה בבית ילדותה. היא התיישבה על הרצפה ליטפה את החתולוזאורוס שלה פוסטינור ברכות וחשבה על הוריה היקרים

      היא חשבה על תומר, החבר שלה מהתיכון, איתו היא נפגשת כמעט כל פעם שהיא מגיעה להורים

ובכל זאת תומר גמר, בפנים הוא גמר. היא ניגשה לשידת העץ שלה, פתחה את המגירה, הוציאה את הקופסא הקטנה ושלפה קפליה אחת. היא בלעה את הקפליה, כרגיל, ללא מים.

את מועקת השבוע הארוך שבפתח היא מסמסה בדרכה הייחודית והנעימה. זו לשונו הירקרקה, הקרירה והמחוספסת של פוסטינור המעוררת אצלה זיכרונות מבית אבא ומשכיחה את הצרות.