מר הירשפלדברג היה בדרכו לסליחות בבית הכנסת הסמוך יחד עם נכדו הראשון, יהודייהו, ואחותו הצעירה, בת-תקומתתיהו. בזמן ההליכה לבית הכנסת בכל ערב וערב, נוהג מר הירשפלדברג לספר לנכדיו על משפחתו שאיננה עוד. המשפחה שהייתה כשהיה ילד קטן. על כל הדודים והדודות, הסבא ההוא, הסבתא ההיא, השכנים והילדים האחרים. היום הוא חשב שהגיע הזמן להתקדם קצת בסיפורים, הוא הגיע למסקנה שהם כבר מספיק בוגרים להתמודד והוא החליט לספר להם את הסיפור הטראגי על מר כהן ובתו.
מר כהן לקח נשימה עמוקה ניפח את חזהו והמשיך
בתו הביטה החוצה ולבה יצא אל המרחבים יחד עם מבטה. היא הסבה את ראשה חזרה אל אביה ואמרה:
בתו של מר כהן הסבה מבטה חזרה אל החלון הגדול והביטה במרחבים הפרושים לפניה, היא ראתה את שדות תפוחי האדמה, את חורשת עצי הדובדבן, את הפרות הדשנות המלחכות עשב ירוק, את העשן המיתמר מהכפר שלהם ואת חבורת הקוזקים הצוהלים יוצאת ממנו לאחר שאנסו את נשות הכפר, רצחו את הגברים, השליכו את הילדים לבאר ושרפו את כל מה שעלה בידם ובאש.
ויקטור צעד לצידם של מר הירשפלדברג ונכדיו, הוא הקשיב לסיפור ופנה אליהם:
