מרמיטה

מרמיטה החליטה ומרמיטה עשתה.

ומה עשתה מרמיטה? פתחה חשבון בטוויטר.

אם יש עניין, ניתן יהיה למוצאו כאן.

פנייה נרגשת לקוראים: אם אתם מכירים תוסף טוויטר לוורדפרס, כזה שמציג את הטוויטים בבלוג, אנא מכם, ספרו למרמיטה היכן וכיצד.

לקראת יום ההולדת השני של המרמיטה.אורג הממשמש ובא, מוגש שי צנוע לכל קוראינו.





שימו לב, מבט מעמיק עלול לחשוף תמונות קשות ומחרידות. אולם, לעולם אינן קשות ומחרידות כמציאות עצמה.

מרמיטה.אורג לא תהיה אחראית ולא משנה מה.

להורדה של הגרסה המלאה והמופלאה של יצירת האומנות יש ללחוץ (קליק ימני) ולבחור שמור קובץ או מה שזה לא יהיה, כאן.

אגב, גם אתם יכולים, כן כן כולכם. רק צריך לשלוח לו גלויה לסטפן שירמר הזה (האמת, לא נראה לי שחייבים, אבל מה אכפת לכם, כולה גלויה לאיזה גרמני אחד, מה יש?).

דיטקטיב ברדאק הוזמן לביתו של מיסטר מישמונקין לאחר שזה מצא גופת אישה ערומה באמבטיה שלו. ככל הנראה, גופתה של אישתו.

ובנתיים בגן הקומנדו הצרפתי בשכונה ג' שבבאר שבע. נפגשו אליזבת, הלנה, יוסי, אברשה וויקטור. הם התקבצו יחדיו וציפו, הם לא ידעו מה הולך לקרות, אבל הם ידעו שמשהו אכן יקרה. לאחר שעתיים שלמות בהן הם הביטו בשתיקה עמוק לתוך נקודה עלומה אחת בחלל, נראה היה להם שהכל הופך אדום. כאילו השמש עצמה מאירה באדום בלבד.

בדרכה דרומה, פגשה אליזבת אנשים רבים. את כולם, עד האחרון, היא השאירה מוטלים הרוגים על הרצפה, האספלט, האדמה או מה שזה היה, הדבר עליו ניצבו באותו הרגע

 איפה לכל הרוחות אפשר למצוא כאן קישואים טריים חשבה לעצמה אליזבת בדיוק כששמה לב לשירו של המלך ברקע

     לאט לאט היא החלה לחבב את המבט הזה שלהם, כשעיניהם מתגלגלות בחוריהן והאוזניים מתחילות לנזול

         מצב רוח לירי השתלט על נפשה

         היא הביטה בריכוז במסך הווידאומט שבפינה מתוך תקווה שזה ישחרר את אשר בבטנו, אבל כל זאת לשווא

   הדרום כבר מעבר לפינה, כן כן זאת עם הווידאומט    

עם ערב נהגו מוקי, בוקי וצוקי להתכנס ולדון בעניינים מעניינים שונים 

לעיתים גלשו להן שיחותיהם למקומות עמוקים ואפלים

בפעמים אחרות פגשו עוברי אורח או מאנשי המקום והכניסו אותם בדבריהם בשמחה וחביבות

   אולם ברם, לא כולם ידעו להשתלב בדיוניהם המרתקים

ובכן, בדיוק כך מכה בנו הגורל ומראה לנו שלכל דבר טוב יש סוף והסוף רע הוא. כי אם אין הוא רע, הסוף, אין הוא סוף כלל וכלל.

עם אור אחרון

אי שם, בואך דרום

הסקרנות מכריעה את המוסר

ואין לאן ללכת

     יוסי הלך לו בדרכו כשהוא שקוע במחשבות. הוא נזכר שהוא מאוד רוצה לאמץ חתול. הוא תכנן איך הוא ילך לאחת העמותות האלו של בעלי החיים העזובים, ויבחר לעצמו חתול, יקרא לו בונדוק. לפתע ניעור יוסי ממחשבותיו וראה אותם מולו.

מקדמיה, שב יוסי אל קו המחשבה הקודם שלו. מקדמיה, זה באמת שם מצויין לחתולה.

מר הירשפלדברג  היה בדרכו לסליחות בבית הכנסת הסמוך יחד עם נכדו הראשון, יהודייהו, ואחותו הצעירה, בת-תקומתתיהו. בזמן ההליכה לבית הכנסת בכל ערב וערב, נוהג מר הירשפלדברג לספר לנכדיו על משפחתו שאיננה עוד. המשפחה שהייתה כשהיה ילד קטן. על כל הדודים והדודות, הסבא ההוא, הסבתא ההיא, השכנים והילדים האחרים. היום הוא חשב שהגיע הזמן להתקדם קצת בסיפורים, הוא הגיע למסקנה שהם כבר מספיק בוגרים להתמודד והוא החליט לספר להם את הסיפור הטראגי על מר כהן ובתו.

מר כהן לקח נשימה עמוקה ניפח את חזהו והמשיך

בתו הביטה החוצה ולבה יצא אל המרחבים יחד עם מבטה. היא הסבה את ראשה חזרה אל אביה ואמרה:

בתו של מר כהן הסבה מבטה חזרה אל החלון הגדול והביטה במרחבים הפרושים לפניה, היא ראתה את שדות תפוחי האדמה, את חורשת עצי הדובדבן, את הפרות הדשנות המלחכות עשב ירוק, את העשן המיתמר מהכפר שלהם ואת חבורת הקוזקים הצוהלים יוצאת ממנו לאחר שאנסו את נשות הכפר, רצחו את הגברים, השליכו את הילדים לבאר ושרפו את כל מה שעלה בידם ובאש.

ויקטור צעד לצידם של מר הירשפלדברג ונכדיו, הוא הקשיב לסיפור ופנה אליהם: