מרמיטה

קמתי, השמש סנוורה אותי. חלון מחורבן. נעמדתי מול הארון, שמתי לב שנתפס לי השריר ברגל ושקצת עומד לי. לקחתי את התחתונים שבראש הערמה לבשתי אותם וחשבתי לעצמי איך זה שגרביים אני גורב נעליים אני נועל אבל תחתונים אני לא מתחתן, מכנסיים אני לא ממכנס וחולצות אני לא חולץ. מחשבות של בוקר. נהיה לי קר, הפטמות שלי התקשו ועורי סמר. לבשתי חולצה ומכנסיים והלכתי למקלחת, צחצחתי שיניים בהתחלה המים היו קרים מדי ובסוף חמים מדי. מים מחורבנים.

 עברתי לסלון בעודי מצחצח שיניים וניסיתי לבחור איזה דיסק לבוקר, התיישבתי מול המדף בישיבת חרבון וחשבתי לעצמי שאם זה היה בקיץ אז בטח בכלל לא הייתי מתלבש קודם לצחצוח ובפוזה שכזאת הייתי עלול לחוש את הרצפה הקרה מדגדגת באשכים במידה והם רפויים מספיק, זה יכול להספיק? אולי, גבולי. צמרמורת. לא הצלחתי לבחור דיסק והתחלתי לנזול על החולצה טיפות רוק וקצף של משחת שיניים. חזרתי למקלחת ושטפתי את הפנים.  נכנסתי לשירותים להשתין, התגרדתי קלות, הפשלתי את התחתונים, התענגתי על גירוד קל בשיער הערווה והתחלתי להשתין. שמתי לב שנשארו לי שלוש שערות אדמוניות בין האצבעות,  הרמתי את היד מעל לאסלה ותוך כדי שאני מטיל את מימיי נתתי לשערות ליפול. הסתכלתי עליהן נופלות לאט לתוך מי האסלה המצהיבים, בהתחלה הן צפו אבל אני כיוונתי טוב והטבעתי את כולן עם הטיפות האחרונות. אמרתי שלום ולא להתראות והורדתי  את המים.

יצאתי מהשירותים קצת יותר מאושש והחלטתי לשים תקליט, הורדתי את ערימות הדיסקים מהפטפון, וככה באופן חצי רנדומלי בחרתי תקליט של הטמפטיישנס, סבבה על הבוקר. ניגשתי למקרר הוצאתי חלב סויה שכמעט פג תוקפו, קערית מהארון והתקנתי לעצמי ארוחת בוקר לתפארת, הבננות נרקבו, אבל דבש נשאר, נזכרתי בספר של פו הדוב שמחכה לי בשירותים. מערכת העיכול שלי נזכרה גם כן והחלה לשלוח איתותים. חיסלתי את הארוחה ונחפזתי שוב לשירותים, מסכן אי יה כולם שכחו את יום ההולדת שלו, שניים בינוניים ואחד קטן, אנחת רווחה, ניגוב יסודי, מנוחה קצרה ויאללה היום קצר והמלאכה מרובה.

גירד לי בעורף, פצעתי את עצמי על בסיס עקיצת יתוש, לא אמורים להיות יתושים בזמן זה של השנה, אז לא אמורים, אבל יש, נו, ניחה, קצת דם חצי קרוש על האצבע בתוספת חלקיקים מקליפת הפצע ושני קשקשים, מרחתי על המכנסיים והמשכתי. התיישבתי על המיטה ובחרתי גרביים מהסלסילה. תחתוני הבוקסר שעלי לא כל כך נוחים, רוצה לומר - התפר גבוהה מדי, אין מספיק מקום לכל החבילה באמצע, וכך כל העסק נדחק לאחד הצדדים ונלחץ באופן מטריד. התעצלתי להחליף אז הדחקתי והמשכתי, למזלי הגרביים הכי טובות היו נקיות, גרבתי אותן ונזכרתי במחשבה מקודם. נכנסתי לכפכפים, הוצאתי את האופניים מהמרפסת והעציצים נראו עצובים במקצת, צריך להשקות אמרתי לעצמי וניגשתי למטבח לראות אם יש משהו במקרר שאפשר לקחת, לא היה. לקחתי את התיק - אותו הכנתי בערב לפני, כן כזה אני, שכן אם אני לא מכין אותו בערב לפני זה אומר שאני מכין אותו בבוקר ואם אני מכין אותו בבוקר זה אומר שאין טעם לקחת אותו איתי - ויצאתי עם האופניים.

ירדתי במדרגות, האופניים שלי גדולים על המעלית המסריחה שלנו, תוך כדי ירידה הרהרתי מה אני אעשה אם אני אתפוס את האיש שמשתין לנו במעלית, ואולי זאת אישה, ואולי יש יותר מאחד, או אחת כמובן. הגעתי למטה, בתיבת הדואר היה זבל, ממש דואר זבל, כמו באינטרנט רק אמיתי, ממשי, על נייר זול בדרך כלל, אבל לא תמיד, לפחות אין עליו ווירוסים אמיתיים, בחיי. עליתי על האופניים, היה קר, רכסתי את המעיל והתחלתי לפדל, עד הצומת הגדול הכל ירידה, עוד יותר קר ועכשיו גם גשום, נזכרתי בעציצים שלא השקתי, אם תהיה רוח חזקה מספיק אולי הם יקבלו קצת מי גשם. בחצי העלייה כבר נהיה חם בתוך המעיל, בחוץ רטוב מגשם ובפנים מזיעה. התחתונים ממש מעיקים ככה ברכיבה על האופניים הכל זז יותר מדי הופך מיוזע ודביק, לא כיף לי. הנשימה הואצה וליחה עלתה בגרוני, נזכרתי במברשת השיניים החדשה שלי, זאת שיש בגב המברשת מין חספוס כזה מיוחד לניקוי הלשון, ירקתי סמכטה ענקית וירקרקה בצד הדרך והמשכתי באותו קו מחשבה. זה עוזר בכלל ניקוי הלשון הזה? חוץ אולי משליטה טובה יותר ברפלקס ההקאה אחרי שדוחפים מספיק פעמים את המברשת עמוק מדי. למעשה, רק זה כשלעצמו עוזר, כלומר בעיקר לנשים, זאת אומרת לכאלו שרוצות לעזור לגברים, גם כמובן, לגברים שרוצים לעזור לגברים אחרים. מעניין, כך יכול להיות שיחסים חד מיניים הם סימטריים יותר מיחסים בין מיניים, שאולי קל יותר ככה להבין אחד את השני, או אחת את השנייה, ואולי לא, אולי בכלל אין הבדלים עקרוניים, וכל העניין הזה שנשים טובות יותר מגברים בכל מה שקשור למין אורלי בנשים זה שטויות במיץ.

כבר ממש סבלתי בתוך המעיל, הייתי רטוב לגמרי מכל הכיוונים, הגעתי לשער והוא היה סגור, המשכתי לשני, נכנסתי. כבר הייתי רטוב לחלוטין,ירד גשם, אבל עוד מעט האביב, נצטרך לזרוע, כדי שבסתיו נקצור. קראתי בעיתון על מחקר שגילה על אוכלוסיית דגים שיש בה כמעט כפול נשים מזכרים, ככל הנראה, בגלל הורמון נשי סינטטי שמופרש כאשר נשים הנוטלות גלולות נכנסות למים. ההורמון אגב, מופרש דרך השתן. כן, גם בנות משתינות במים. החלטתי לחזור הביתה, הייתי רטוב מדי, מזיע מדי ומסריח כבר על הבוקר. אולי זה עובד גם על צמחים, אולי כדאי לדחוף גלולה או שתיים לעציץ כשזורעים, אולי יהיו יותר נקבות, אולי,  בעצם, אולי אני אבקש מחברה שלי להשתין שם, בעציץ, לך תדע, כנראה שלא. הדרך חזרה עברה מהר יותר, אולי בגלל מה שמצפה בסופה, אולי המצב שלי לא היה גרוע כמו שרציתי, איזה בכיין אני לפעמים, בחיי. היה כיף לחזור, ועוד כל כך מוקדם, כל היום לפני, תענוג. הדלקתי את המערכת ושמתי דיסק, התפשטתי, זרקתי את הבגדים לכביסה, הגברתי, חתכתי חתיכה חדשה מהליפה ונכנסתי להתקלח. סיימתי, התנגבתי, התלבשתי, הלכת לסלון והקשבתי למוזיקה, טובה היא המוזיקה. שיפור, או כמו שהרוחנים אומרים, אנרגיות חיוביות. צריך לאכול משהו, המקרר דווקא בסדר, מזל, יש אורז מאתמול וגם כמה דברים בקופסאות. החלטתי לעשות מעשה, נזכרתי שראיתי באוטו דבק פלסטיק, כמו בגן חובה לבן כזה עם קרום קשה, אז ירדתי אל האוטו, לקחתי את הדבק, עליתי הביתה והרכבתי את טוני. נשאר לו חור אחד, בלב, בדיוק שם חסר חלק, ומשם הוא מדמם.

טוני היה פעלולן כפיל של גדולי השחקנים. בצילומים לסרט היבשת השחורה הוא נהרג בתאונה. הוא היה ברווז למופת, כולם אהבו אותו וגם כיבדו. אפילו השחקנים והבמאים המפורסמים ביותר איתם עבד נהגו בו בחברות אמיתית. הוא השאיר אחריו ברווזה ושלושה אפרוחים יתומים מאב.

טוני דאג להם, הוא ידע מהם סיכוני המקצוע, לא חסר להם כלום. יש בית מרווח בשכונה טובה, חסכונות יפים בבנק, משפחה תומכת ודואגת, חברים טובים, הכל. הכל חוץ מטוני.

טוני לא אמור היה למות, למעשה לא היה שום דבר מסוכן בצילומי הסרט הזה. פשוט הייתי צריך ברווז מת לצילומים, הוא לא באמת נהרג בתאונה. בהתחלה נורא התלבטתי, אבל אז נפל דבר, ומאותו הרגע זה היה סופי וחייב היה לקרות.

זה עלול לקרות לאדם שהוא רוצה להוכיח לעצמו שהוא יכול להתגבר על המוסר שלו, כאילו, בהפוך על הפוך, זה ייתן לו תחושה של אדם מוסרי יותר, עליון. שכן, אני יכול להתגבר על המוסר שלי אבל אני לא עושה את זה אף פעם, כמעט. כך שבסך הכל אני גם מוסרי וגם חזק.

אני מצטער. הבטתי לו בעיניים, הנחתי אותו על המדף שמעל הרדיאטור של ההסקה המרכזית ואמרתי לו "קפוץ טוני, קפוץ, אתה יכול" וככה בעדינות דחפתי אותו. עצמתי את העיניים והרגשתי איך הוא מנתק מגע מהאצבעות שלי. ברגע ששמעתי את צליל ההתנפצות על הרצפה ידעתי שלנצח אני אצטער על זה ולעולם זה ירדוף אותי. הכתה בי ההכרה שלא רק שאני אדם לא מוסרי כלל, אני גם פחדן מהזן הגרוע ביותר.

מאז כל פעם שאני מתקרב לקערת הברווזים, הם כולם מסתכלים עלי עמוק לתוך האישונים בעיניהם הפעורות והמפוחדות כאילו הם הבאים בתור. איך אפשר לחיות ככה.

מה, לא מספיק לי מכל רגשות האשמה האלו, זה קשה מאוד. באחד הימים כבר לא ידעתי את נפשי מרוב בלבול ועצבים. העמדתי את כולם על המקרר בשורה ובדיוק שהתחלתי לדחוף המוסכניק התקשר ואמר שאני יכול לבוא לקחת את האוטו. אז הלכתי, והברווזים, ברגע האחרון, ניצלו. אני חושב שהם סיפרו על זה לשאר, הקואלות כבר לא מסתכלות עלי בחיוך, אני יודע,  זה בטח בגלל שאני לא יכול לנסוע לכנס במלבורן, אבל לא רק, קואלות מחורבנות, לחלוטין אוברייטד.

התנין לא מפסיק לבכות, הכבשה בהתקפי חרדה, השור מתנהג כמו כוסית במחזור והצפרדע, נו הצפרדע… מה כבר יש פה לדבר.

בסוף אני אלך לשוק, אני אקנה שני קילו לפת ושילכו כולם להזדיין.