מרמיטה

    

כשמסעודה משדרות מתעוררת עם קאסם במסדרון, מחמוד החמוד מתעורר עם חיילי מג"ב בסלון.

  

   

    

   

כשהגיע רותי לבית המרקחת עיניה תרו בתזזיתיות אחר מחמוד החמוד. מחמוד לא היה היום בעבודה, הוא רצה להתקשר ולהודיע, אבל קווי הטלפון בכפר שבו התגוררו הוריו היו מנותקים. הוא היה אצל הוריו הזקנים בסוף השבוע ששוב, כמו תמיד, ניסו לשדך לו את פאלטימה, בת הזקונים הכבר לא כל כך צעירה של השכנים מצד שמאל.

    

     

    

    

רותי שאלה את אחראית המשמרת על מחמוד החמוד. היא ענתה לה שהם לא יודעים מה קרה, אבל שזה בטח שוב העוצר או הסגר או הכתר סביב לכפר של הוריו. מחמוד שכח את המטען של הנייד בדירה שלו. "אבל גם ככה לא קולטים פה כלום ואפילו חשמל בקושי יש".

    

     

   

     

"אולי יש לו קצת בכפר" אמרה לעצמה רותי. לפתע הרעיון לנסוע אל הכפר נשמע לה מצוין. פעם אחת סיפר לה מחמוד על המקום המלבב הזה, על הבוסתן ועל הנחל הקטן. בסתר ליבה היא גם קיוותה שתהייה לו איזו שאכטה קטנה, ככה על הדרך.

  

   

    

    

איכשהו הצליחה רותי למצוא את מחמוד החמוד בכפר (איך לעזאזל?).   

   

    

    

     

את רק רוצה צרות את רוצה ואני לא נעים לומר, הבנאדם הנכון לזה העניין, אבל לשמחתי ולצערך, את אינך בת האדם הנכונה לענייני. ולכן אני אצטרך לבקש ממך, במחילה מכבודך, להסתלק מכאן תיכף ומייד. עדיין יש לך סיכוי לצאת מפה בחיים, אבל בעוד רבע שעה יש כאן מפגש של כל הגברים של הכפר ואני לא רוצה אפילו לחשוב על מה שהם שעלול להתרחש אם הם יראו אותך כאן. אז יאללה, רוח מין הון.

    

    

   

     

ברגע האחרון הצטרף מחמוד החמוד לרותי ונסע איתה ביחד חזרה הביתה וכל הדרך הוא לא הפסיק.

עד, כמובן, לרגע שבו שעצרו אותם המג"בניקים.

  

    

  

אם המנזר, אם הנזירות, אימי הן היו פונות אליה אילו לא היו שתקניות כל כך, באהבה וחרדה, בחיל ורעדה. היא אכן הייתה טובה אך גם קשוחה וקפדנית. לאליזבת היא הרשתה קצת יותר מלכולן, הן חשבוה למפגרת מן ההתחלה ולכן גם לא ניסו ללמד אותה שוב דבר ואם גם היו רוצות, איך אפשר במנזר של שתקניות. היא עשתה סיבוב במנזר, עברה בין החצרות, בחדר הכביסה, בבוסתנים המוצלים, במרתף, במסדרונות ובחדרים והגיע למטבח. משם היא עברה לחדר האוכל וממנו המשיכה למחסן הירקות. היא לא ידעה שאליזבת נמצאת שם, היא גם לא ידעה מה היא עושה, למעשה, היא לא ממש חשבה שיצר כזה עלול להתעורר ביום מין הימים באליזבת והיא בטח לא חשבה שכבר התעורר. היא נכנסה לתוך המחסן ושם ראתה את אליזבת שרועה על הרצפה, כששמלתה הבלויה מופשלת ושתי ידיה מושטות אל בין הרגליים. יד אחת אוחזת בקישוא והשנייה מפשקת. אם המנזר לא ידעה את נפשה, אליזבת פלטה אנחת סיפוק ארוכה, פקחה את עיניה וראתה מולה את אם המנזר בפה פעור ומבט חיוור. היא שמטה את ראשה על שק אורז גדול מסרבת להסב חזרה את שמלתה בהפגנתיות ומביטה אל תוך עיניה של אם המנזר. לפתע ראתה את מחשבותיה, את כמיהתה למלפפונים חמוצים וריבה, את סלידתה מהמחסן הזה, המעופש והלח, את הסבל הנוראי שמסב לה החום הקשה ואת געגועיה לימים בהם עוד חשה מעט תשוקה אמיתית בוערת בעצמותיה. היא המשיכה להביט לה לתוך העיניים וראתה אותן מתגלגלות בחוריהן ונוזל סמיך ואפור מלווה בדם נוזל מתוך האוזניים. היא מתה כעבור שתי דקות. אליזבת קמה והחלה ללכת. דרומה.