מרמיטה

מרקוס קוונטטסקוביץ' אוהב לעשות פרצופים מול המראה שבמעלית, לנפח את הלחיים כמה שרק אפשר, כמו דיזי גילספי, ואז לכווץ עד הסוף כמו ניצול שואה, לפתוח ולסגור את העיניים ולקמט את האף. הוא עושה ומסתכל ונהנה עד קצה השמיים, או עד שנעצרת המעלית ונכנס איזה שכן ארור.

לפעמים מרקוס קוונטטסקוביץ' לא עושה פרצופים מול המראה במעלית. אלה שאז, הוא מסתכל לעצמו עמוק לתוך הגרון, מנסה להזיז את השקדים, בודק את קו החניכיים, את אורך הלשון, מנסה לחטוף מבט עמוק ככל האפשר, לראות מה לכל הרוחות יש שם בסוף.

לפעמים, וזה קורה ממש לעתים נדירות הוא סתם תוהה לעצמו 'איך זה שיד ימין לא יודעת מה עושה יד שמאל, ויד שמאל מגרדת עמוק כל כך בתחת'. אז המעלית נעצרת, הדלת נפתחת ושכנה רנדומלית נכנסת עם אמירת שלום מגומגמת ומפנה אליו את הגב בנימוס לקוי. מרקוס מצידו, בוחן את אחוריה ומשווה.

לפעמים, וזה למען האמת עדיין לא ממש קרה, מרקוס קוונטטסקוביץ' פוגש במעלית ארנב שחור משחור עם עיניים אדומות. הארנב שממדיו הם כשל אדם בוגר, פונה אליו בנימוס ומפציר בו לתת לו חיבוק. מרקוס תמיד מסרב בחרדה, הוא מפחד שהארנב יטריד אותו מינית, ישלח לו ידיים. ברגע האחרון, בדיוק לפני שנפתחת הדלת, הארנב השחור קופץ עם ידיים שלופות כאשר אחת מהן מחזיקה מארוך נירוסטה מתוצרת גרמנית והשנייה מנופפת בדבר המוזר הזה עם הנוצות שמנקים איתו אבק. אבל למזלו של מרקוס, הדלת תמיד נפתחת ברגע האחרון והוא נמלט מתוכה ללא פגע.

    

כשמסעודה משדרות מתעוררת עם קאסם במסדרון, מחמוד החמוד מתעורר עם חיילי מג"ב בסלון.

  

   

    

   

כשהגיע רותי לבית המרקחת עיניה תרו בתזזיתיות אחר מחמוד החמוד. מחמוד לא היה היום בעבודה, הוא רצה להתקשר ולהודיע, אבל קווי הטלפון בכפר שבו התגוררו הוריו היו מנותקים. הוא היה אצל הוריו הזקנים בסוף השבוע ששוב, כמו תמיד, ניסו לשדך לו את פאלטימה, בת הזקונים הכבר לא כל כך צעירה של השכנים מצד שמאל.

    

     

    

    

רותי שאלה את אחראית המשמרת על מחמוד החמוד. היא ענתה לה שהם לא יודעים מה קרה, אבל שזה בטח שוב העוצר או הסגר או הכתר סביב לכפר של הוריו. מחמוד שכח את המטען של הנייד בדירה שלו. "אבל גם ככה לא קולטים פה כלום ואפילו חשמל בקושי יש".

    

     

   

     

"אולי יש לו קצת בכפר" אמרה לעצמה רותי. לפתע הרעיון לנסוע אל הכפר נשמע לה מצוין. פעם אחת סיפר לה מחמוד על המקום המלבב הזה, על הבוסתן ועל הנחל הקטן. בסתר ליבה היא גם קיוותה שתהייה לו איזו שאכטה קטנה, ככה על הדרך.

  

   

    

    

איכשהו הצליחה רותי למצוא את מחמוד החמוד בכפר (איך לעזאזל?).   

   

    

    

     

את רק רוצה צרות את רוצה ואני לא נעים לומר, הבנאדם הנכון לזה העניין, אבל לשמחתי ולצערך, את אינך בת האדם הנכונה לענייני. ולכן אני אצטרך לבקש ממך, במחילה מכבודך, להסתלק מכאן תיכף ומייד. עדיין יש לך סיכוי לצאת מפה בחיים, אבל בעוד רבע שעה יש כאן מפגש של כל הגברים של הכפר ואני לא רוצה אפילו לחשוב על מה שהם שעלול להתרחש אם הם יראו אותך כאן. אז יאללה, רוח מין הון.

    

    

   

     

ברגע האחרון הצטרף מחמוד החמוד לרותי ונסע איתה ביחד חזרה הביתה וכל הדרך הוא לא הפסיק.

עד, כמובן, לרגע שבו שעצרו אותם המג"בניקים.

  

    

  

החום הכבד הזה, ממש מעיק על הלנה. היא כולה מתנפחת וכל הקונסטרוקציה המשוכללת של פרוטזות האלומיניום מתחילה ללחוץ עליה. הלחץ, החום, הזיעה וחוסר העונים הזה מוציא לה את החשק לחיות. עוד דקה, בשעה אחת ושלושים אמורה להגיע הפיסיותרפיסטית שלה. בסופו של דבר, היא איחרה בשלושים דקות, נכנסה בלי לדפוק בדלת ישר אל תוך חדרה של הלנה. בלי לומר מילה, היא החלה להפשיט את הלנה על המיטה המיוחדת שלה, את המכנסיים הקצרים עם השרוולים התפורים בקצה המכסים על ישבן א-סימטרי וקונסטרוקציה של אלומיניום תעופתי. היא פשטה גם את חולצתה דרך הזרועות המעוותות וחלצה את שדייה המפוארים מתוך חזיית תחרה שחורה. האריג הזה ממנו עשויה החזייה היה נעים כל כך למגע והיא השעתה אותה באצבעותיה מספר שניות טרם שהשליכה אותה בצד החדר. הלנה הביטה בה כמצפה למשהו, אצבעות ידיה רעדו, היא נשמה נשימות ארוכות ועמוקות, ופטמותיה הזדקרו והתקשו. הפיסיותרפיסטית הביטה בה ישר לתוך העיניים התרחקה צעד אחד אחורה ואמרה:

- הלנה, אנחנו לא יכולות להמשיך עם זה, אני אישה נשואה, אני לא עומדת בזה יותר.

- אבל את הבטחת לי, אמרת שתמיד תהיי איתי, שלעולם לא תעזבי אותי…

- אני עדיין אשאר איתך, אבל אני חייבות להפסיק עם הפגישות האלו…

- מה זה האלו, איזה מין דבר זה "אלו", אני אוהבת אותך, אני רוצה אותך !

- אני אוהבת אותך גם, אבל לא ככה. אולי נצא להסתובב, ביחד, גלידה וסרט או משהו כזה.

- כן בטח, את רוצה שכולם יביטו בי בפחד ורחמים, ובך בהערצה. יחשבו להם כל המטומטמים האלו, כמה שאני מסכנה וכמה את אצילת נפש שאת לוקחת איתך יצור מעוות שכמוני.

- לא נכון! לא נכון!

צרחה הפיסיותרפיסטית והחלה לבכות. הלנה, שנבהלה קצת מכל ההתרחשות הזאת הביטה אל הפיסיותרפיסטית עמוק פנימה אל תוך עיניה הדומעות. ולפתע ראתה את מחשבותיה, את עצב הגדול ששורר בליבה, את התסכול מבעלה, את האהבה הגדולה כלפיה וכמובן את תשוקותיה האפלות ביותר. היא הביטה לה לתוך העיניים וראתה אותן מתגלגלות בחוריהן ונוזל סמיך ואפור מלווה בדם נוזל מתוך האוזניים. היא מתה כעבור שתי דקות. הלנה התלבשה בקושי רב, זקפה את מיטתה החשמלית והחליקה אל תוך הקלנועית שלה והחלה בנסיעה. דרומה.

 

הלנה בדרכה דרומה על הקלנועית משננת שירים מפרי עטה.