5.
צפצוף צורמני העיר את הבחור שישב בסמוך לזוג האסייתים, הוא חלם בהקיץ על מה שהוא יכול היה לעשות עם הפרס הראשון בלוטו, על המשכנתא, על אוטו חדש, על חופשה באיטליה ואופניים חדשים לילדים. הוא שלף מהכיס את הטלפון שבישר על הודעה חדשה אחת, הוא בדק: "רק היום, הרינגטון החדש של מימי זוללת הזרגים במבצע חסר תקדים ללקוחותנו". הוא מחק את ההודעה ונזכר שהוא צריך להתקשר לדוד שלו שמעון.
- הלו, שמעון?
- מה עניינים?
- אני בסדר, מה אני יודע, בשבת כמעט רצחתי את השכן שלי, אשתי מתנהגת קצת מוזר והילדים האלו משגעים אותי, אבל מה לעשות, חיים.
- כן, אני אומר לך, השכן שלי הזה לא יודע מה זה להיות יהודי הבן זונה הזה, כל השבת, אני אומר לך כל השבת, הוא נכנס למטבח ומדליק את האור וישר יוצא המנאייאייאיאיאיק מהמטבח ומכבה את האור, הוא נכנס למטבח ומדליק את האור וישר יוצא המנאייאייאיאיאיק מהמטבח ומכבה את האור, ככה כל השבת המנוול הזה מדליק את האור, מכבה את האור, מדליק את האור, מכבה את האור, רציתי לחנוק אותו הבן אלף זונות הזה. בסוף, הוא עוד יוצא וחוזר כל פעם עם הכוסית הזאת ומזיין אותה כל הלילה אחר כך. אני אומר לך אין צדק בעולם המחורבן הזה, הימין לא ימין השמאל לא שמאל, הנשים כולן שרמוטות והגברים כולם נקבות, או שזו אחרית הימים או שאנחנו כבר בגיהינום. אני אומר לך אני ראיתי אותם פעם על חוף הים, בושה וחרפה. הייתי צריך לקחת את הילדים הביתה בגללם, גם כן ילדים, זה ילדים זה?
- כן כן, אתה צודק, אבל הוא מעצבן זה.
- כן כן, אני יודע, נראה לי שבוע הבא אני גומר עם העניין הזה.
- בסדר.
- לא, לא ראיתי את המשחק, הילדים לא נתנו לי, שיגעו אותי, אמרתי לך. זה לא נגמר עד שנתתי להם כל אחד שתי סטירות, כיביתי את הטלוויזיה ושמתי עליה גובלן שאשתי עשתה לפני שנתיים בסדנה להעצמה נשית עצמית. איזה שרירים נהיו לה באצבעות מזה, אני אומר לך, שיגעון. בכל אופן, אמרתי להם שאם הם נוגעים בטלוויזיה אני חותך להם את האצבעות ושם בפריזר למעלה איפה שהם לא מגיעים. ורק זה עזר, אני אומר לך הילדים האלו משגעים אותי.
- כן
- לא, איזה, אחר כך הם חזרו לחדר שלהם ושיחקו בשקט עד שהלכו לישון.
- טוב, אז נדבר אחר כך.
הוא ניתק את הטלפון, חשב לעצמו על דוד שמעון וראה בעצמו בר מזל על שיש לו דוד שכזה. הוא לא ידע אומנם, שדוד שמעון הוא הסיבה להתנהגותה המוזרה של אשתו. ברדיו התנגן הלהיט "רוצה לחיות בקטקומבה" והבחור זמזם לעצמו את הפזמון "רוצה לחיות בקטקומבה - רוצה למות בסרקופג, רוצה לחיות בקטקומבה - רוצה לשמוח בגלוסקמה, רוצה לחיות בקטקומבה – רוצה לאהוב במאוזולאום" אך איזה שיר זה יאלללללללה… הוא נאנח לעצמו.
- קחחחחק – אוסקר שומע?
- קחחחחק – כן (ענה הנהג)
- קחחחחק – המצב פה בתחנה לא טוב, אתה תצטרך לסדר פה את העניינים וישר לנסוע לחיפה, אין ברירה.
- קחחחחק – מה חיפה עכשיו? יש לי שיבוץ סגור, מה אתם עוד פעם עושים בלגן.
- קחחחחק – אנחנו עושים בלגן? אתה עם השטויות שלך וההסכמות המטומטמות שסידרת לנו, מישהו צריך לשלם על זה…
- קחחחחק – עזוב אותי בחייך, דבר עם המזכירה ותראה שהכל מסודר פיקס.
- קחחחחק – אוסקר, זה שהיא מוצצת לך ורק אשתך לא יודעת זה באמת נחמד אבל זה לא אומר שהכל מסודר פיקס, אז אל תבלבל לי את המוח.
- קחחחחק – לא נוסע לחיפה ולא בטיח, שמעת!
צעק הנהג בקשר וכיבה את המכשיר שוב.
הבחורצ'יק הרוחני מהכיסא השני שמצידו הימני של הרכב, (סמוך לעב הכרס) היה נורא מבסוט הוא לא הפסיק להסתובב לכל הכיוונים ולתת מבטים מחויכים, מלאי אהבה והרמוניה בכולם, ישר לתוך העיניים. כבר היה מי שהתחיל לדמיין איך הוא ניגש אליו בחביבות אומר לו שלום ותוקע לו עיפרון B6 בתוך העין הימנית ומביט באדישות במתרחש, בזעקותיו המרות, בדם הניתז, מהזדעזעות של הסביבה ומתפעל מהקלות שבה הכל יכול לקרות. עב הבשר כבר איבד את סבלנותו לחלוטין, הוא הסתובב אליו ותקע בו מבט מאיים. הוא לא הבין את הרמז. הטרנזיט הצהובה חלפה על פני שדה התעופה, והמשיכה בדרכה אל העיר הגדולה, השמיים היו אפורים והגשם לא פסק. המתח בין הנוסעים רק הלך וגבר וכולם כבר רצו כל כך להגיע.
