מרמיטה

    

כשמסעודה משדרות מתעוררת עם קאסם במסדרון, מחמוד החמוד מתעורר עם חיילי מג"ב בסלון.

  

   

    

   

כשהגיע רותי לבית המרקחת עיניה תרו בתזזיתיות אחר מחמוד החמוד. מחמוד לא היה היום בעבודה, הוא רצה להתקשר ולהודיע, אבל קווי הטלפון בכפר שבו התגוררו הוריו היו מנותקים. הוא היה אצל הוריו הזקנים בסוף השבוע ששוב, כמו תמיד, ניסו לשדך לו את פאלטימה, בת הזקונים הכבר לא כל כך צעירה של השכנים מצד שמאל.

    

     

    

    

רותי שאלה את אחראית המשמרת על מחמוד החמוד. היא ענתה לה שהם לא יודעים מה קרה, אבל שזה בטח שוב העוצר או הסגר או הכתר סביב לכפר של הוריו. מחמוד שכח את המטען של הנייד בדירה שלו. "אבל גם ככה לא קולטים פה כלום ואפילו חשמל בקושי יש".

    

     

   

     

"אולי יש לו קצת בכפר" אמרה לעצמה רותי. לפתע הרעיון לנסוע אל הכפר נשמע לה מצוין. פעם אחת סיפר לה מחמוד על המקום המלבב הזה, על הבוסתן ועל הנחל הקטן. בסתר ליבה היא גם קיוותה שתהייה לו איזו שאכטה קטנה, ככה על הדרך.

  

   

    

    

איכשהו הצליחה רותי למצוא את מחמוד החמוד בכפר (איך לעזאזל?).   

   

    

    

     

את רק רוצה צרות את רוצה ואני לא נעים לומר, הבנאדם הנכון לזה העניין, אבל לשמחתי ולצערך, את אינך בת האדם הנכונה לענייני. ולכן אני אצטרך לבקש ממך, במחילה מכבודך, להסתלק מכאן תיכף ומייד. עדיין יש לך סיכוי לצאת מפה בחיים, אבל בעוד רבע שעה יש כאן מפגש של כל הגברים של הכפר ואני לא רוצה אפילו לחשוב על מה שהם שעלול להתרחש אם הם יראו אותך כאן. אז יאללה, רוח מין הון.

    

    

   

     

ברגע האחרון הצטרף מחמוד החמוד לרותי ונסע איתה ביחד חזרה הביתה וכל הדרך הוא לא הפסיק.

עד, כמובן, לרגע שבו שעצרו אותם המג"בניקים.

  

    

  

 

זו הייתה החתונה השלישית השנה שרותי הייתה בה ובכולן היא הייתה לבדה. שלוש חברות ששינו את שם המשפחה שלהן. התחתנו ונעלמו לתוך העולם הרחוק הזה שרותי לא יודעת איך להגיע אליו, היא אפילו לא בטוחה שהיא רוצה. אבל החברות שנאספו אל תוך העולם ההוא השאירו אחריהן חלל ריק, חלל גדול שגם הזין הכי גדול בעולם לא יכול למלא ואת זה רותי עדיין לא הבינה.

 

 

 

 

מה יהיה עלי? שואלת את עצמה רותי ללא הפסק. נר דולק על עדן החלון, זר וורדים שייבש באגרטל זול, עיניים נפוחות מבכי מר ויותר מדי כדורי שינה. את הקלישאה הזו רותי לא כל כך רוצה. אך כשם שכל הנהרות מובילים אל הים, ימיה של רותי מובילים בדיוק אל הרגע הזה.

 

 

 

 

"איפה את רותיל'ה?" היא שומעת את סבתה רוחמה קוראת לה בהיותה חולמת בהקיץ. איפה את? והשאלה מהדהדת במוחה ללא הפסק. הלוואי וידעתי, רצתה רותי לצעוק אל סבתה המתה, הלוואי וידעתי, בואי אלי סבתה, בואי וקחי אותי מכאן…

 

 

       

      

 

מוקדם מדי בבוקר, היא פוסעת ליד פחי הזבל הגולשים שברחוב ורואה את האוטובוס הראשון עוזב את התחנה. ריח של אקונומיקה ממלא את חדר המדרגות והרצפה עדיין רטובה. היא פותחת את תיבת הדואר שלה שמלאה בזבל פרסומי וממשיכה בצעד כבד אל הדלת. פתאום משתלטת על רותי התחושה כאילו הבוקר הזה התרחש כבר אינספור פעמים ושהוא הולך להמשיך ולהתרחש שוב ושוב לנצח. אבל לא, הסיפור הזה לא נמשך לנצח וגם אין לו סוף טוב.

       

       

        

       

 

כשתקום רותי משנתה, היא תקפוץ לבית המרקחת, לראות אם מחמוד החמוד נמצא היום. היא צריכה אותו מאוד.