מרמיטה

6.  

 
הבחורה השחורה מהפינה שלפה את המכשיר הרוטט מהכיס וענתה:
- כן כן ,זו אני.
- לא.
- לא אמרתי ולא התכוונתי.
- אתה נודניק בחיי…
- מה חוץ מזה? אני יודעת, שום דבר חדש.
- כן זה היה מאוד מוזר כל הקטע הזה.
- לפי דעתי אנחנו פיתחנו אלרגיה לתירס, אחרת אני פשוט לא יכולה להסביר למה לא הפסקנו להפליץ יומיים, יומיים אכלנו מרק תירס, יומיים הפלצנו ללא הפסקה, יומיים חופפים בהפרש של חצי מחזור. אתה יודע, עלייה אקספוננציאלית אל שיא כשעה אחרי האכילה ואז דעיכה איטית עד האכילה הבאה או עד שנגמר והכל כבר יצא מהבטן בדרך זו או אחרת. חבל, תירס זה דבר נחמד בסך הכל למרות שזה באמת נראה כמו אוכל של חזירים.
- מה לא רצינית? יש לך רעיון יותר טוב?
- כן, ככה חשבתי.
- יאללה בי.

היא ניתקה את הטלפון והוציאה פנקס קטן עם כריכה קשה ועט והחלה לכתוב:

שובלי החלזונות מנצנצים
על האספלט של הבוקר
גם אני, כמותם
אתמוסס לתוך תעלות המוות
עם גשם ארור
של סוף אפריל
הם לתעלות הביוב
ואני לתעלות השיממון

שובלי החלזונות, שוב מנצנצים
על האספלט של הבוקר
ואני לא יודעת את נפשי
כולי בושה, כולי כלימה
בדיוק באותה הקלות
שבה נדרס קדמום אחד
יכולים גם חיי
להתנתק ודי!

חלזונות
חיל-זונות
חיל זונות
זונות, זונות, זונות
היא קראה שוב ושוב את השיר ודמיינה לעצמה איך יום אחד, גם היא, תפרסם ספר שירים. ספר שלם שכולו שלה. בכריכה קשה ומעוצבת עם הקדשה ליקרים לה בעמוד הראשון ותמונה שלה על הגב. היא הביטה החוצה דרך החלון בשולי הדרך המתחלפים והמשיכה במחשבותיה עד שצלצול טורדני הסיח את דעתה. זה היה הטלפון של עב הבשר שצלצל, הוא הוציא מכשיר מהכיס, ומלמל לתוכו "הלו" בקול נמוך ועמום. לאחר שתיקה בת כחמש שניות כשהוא מאזין בריכוז הוא לפתע התכעס, התאדם וצעק אל תוך הטלפון במבטא רומני כבד "אבל זה צריך להיות משהו בלנקו! אתה לא מבין כלום אתה! חייב להיות בלנקו! אתה מטומטם! אתה חזיר מטומטם" וניתק. הפריחה שלידו פרצה בבכי יבבני, הוא צעק עליה שתסתום את הפה והיא התחילה לצרוח ולקלל. הבחורצ'יק הרוחני חייך אליהם בחביבות בלתי נסבלת, חיוך שעלול להיות חיוכו האחרון. עב הכרס פנה אליו ואמר: "אתה רואה, האיש הזה מהטלפון עכשיו, יש לו איזה כמה ילדים, אולי חמישה. אחד מהם כל כך מזכיר לו את עצמו כשהוא היה באותו גיל, את כל מה שהוא עבר, הוא והמשפחה שלו. זה מעורר אצלו רגשות קשים מאוד, קשים מאוד. והוא, בגלל כל זה, הוא מתמלא כעס ושנאה והילד שלו נהיה מסכן כזה, מלא רגשות אשם וחסר ביטחון ואתה רואה אותו ואת הילד עם המבט האומלל הזה שלו וזה קורררררררעעעעעעע לך את הלב, ממש קורררררררעעעעעעעע לך את הלב." עב הכרס עצר, הביט סביבו והמשיך: "אבל אני, מה אני יכול לעשות, אם אני לא חזק איתם אז אני אבוד. אז זהו עכשיו זה הוא שאבוד. ואתה אם אתה לא רוצה להיות אבוד גם כן, אז אל תתחיל איתי עם החרא הזה שלך."

5.

צפצוף צורמני העיר את הבחור שישב בסמוך לזוג האסייתים, הוא חלם בהקיץ על מה שהוא יכול היה לעשות עם הפרס הראשון בלוטו, על המשכנתא, על אוטו חדש, על חופשה באיטליה ואופניים חדשים לילדים. הוא שלף מהכיס את הטלפון שבישר על הודעה חדשה אחת, הוא בדק: "רק היום, הרינגטון החדש של מימי זוללת הזרגים במבצע חסר תקדים ללקוחותנו". הוא מחק את ההודעה ונזכר שהוא צריך להתקשר לדוד שלו שמעון.

- הלו, שמעון?
- מה עניינים?
- אני בסדר, מה אני יודע, בשבת כמעט רצחתי את השכן שלי, אשתי מתנהגת קצת מוזר והילדים האלו משגעים אותי, אבל מה לעשות, חיים.
- כן, אני אומר לך, השכן שלי הזה לא יודע מה זה להיות יהודי הבן זונה הזה, כל השבת, אני אומר לך כל השבת, הוא נכנס למטבח ומדליק את האור וישר יוצא המנאייאייאיאיאיק מהמטבח ומכבה את האור, הוא נכנס למטבח ומדליק את האור וישר יוצא המנאייאייאיאיאיק מהמטבח ומכבה את האור, ככה כל השבת המנוול הזה מדליק את האור, מכבה את האור, מדליק את האור, מכבה את האור, רציתי לחנוק אותו הבן אלף זונות הזה. בסוף, הוא עוד יוצא וחוזר כל פעם עם הכוסית הזאת ומזיין אותה כל הלילה אחר כך. אני אומר לך אין צדק בעולם המחורבן הזה, הימין לא ימין השמאל לא שמאל, הנשים כולן שרמוטות והגברים כולם נקבות, או שזו אחרית הימים או שאנחנו כבר בגיהינום. אני אומר לך אני ראיתי אותם פעם על חוף הים, בושה וחרפה. הייתי צריך לקחת את הילדים הביתה בגללם, גם כן ילדים, זה ילדים זה?
- כן כן, אתה צודק, אבל הוא מעצבן זה.
- כן כן, אני יודע, נראה לי שבוע הבא אני גומר עם העניין הזה.
- בסדר.
- לא, לא ראיתי את המשחק, הילדים לא נתנו לי, שיגעו אותי, אמרתי לך. זה לא נגמר עד שנתתי להם כל אחד שתי סטירות, כיביתי את הטלוויזיה ושמתי עליה גובלן שאשתי עשתה לפני שנתיים בסדנה להעצמה נשית עצמית. איזה שרירים נהיו לה באצבעות מזה, אני אומר לך, שיגעון. בכל אופן, אמרתי להם שאם הם נוגעים בטלוויזיה אני חותך להם את האצבעות ושם בפריזר למעלה איפה שהם לא מגיעים. ורק זה עזר, אני אומר לך הילדים האלו משגעים אותי.
- כן
- לא, איזה, אחר כך הם חזרו לחדר שלהם ושיחקו בשקט עד שהלכו לישון.
- טוב, אז נדבר אחר כך.
 
הוא ניתק את הטלפון, חשב  לעצמו על דוד שמעון וראה בעצמו בר מזל על שיש לו דוד שכזה. הוא לא ידע אומנם, שדוד שמעון הוא הסיבה להתנהגותה המוזרה של אשתו. ברדיו התנגן הלהיט "רוצה לחיות בקטקומבה" והבחור זמזם לעצמו את הפזמון "רוצה לחיות בקטקומבה - רוצה למות בסרקופג, רוצה לחיות בקטקומבה - רוצה לשמוח בגלוסקמה, רוצה לחיות בקטקומבה – רוצה לאהוב במאוזולאום" אך איזה שיר זה יאלללללללה… הוא נאנח לעצמו.

- קחחחחק – אוסקר שומע?
- קחחחחק – כן (ענה הנהג)
- קחחחחק – המצב פה בתחנה לא טוב, אתה תצטרך לסדר פה את העניינים וישר לנסוע לחיפה, אין ברירה.
- קחחחחק – מה חיפה עכשיו? יש לי שיבוץ סגור, מה אתם עוד פעם עושים בלגן.
- קחחחחק – אנחנו עושים בלגן? אתה עם השטויות שלך וההסכמות המטומטמות שסידרת לנו, מישהו צריך לשלם על זה…
- קחחחחק – עזוב אותי בחייך, דבר עם המזכירה ותראה שהכל מסודר פיקס.
- קחחחחק – אוסקר, זה שהיא מוצצת לך ורק אשתך לא יודעת זה באמת נחמד אבל זה לא אומר שהכל מסודר פיקס, אז אל תבלבל לי את המוח.
- קחחחחק – לא נוסע לחיפה ולא בטיח, שמעת!
צעק הנהג בקשר וכיבה את המכשיר שוב.

הבחורצ'יק הרוחני מהכיסא השני שמצידו הימני של הרכב, (סמוך לעב הכרס) היה נורא מבסוט הוא לא הפסיק להסתובב לכל הכיוונים ולתת מבטים מחויכים, מלאי אהבה והרמוניה בכולם, ישר לתוך העיניים. כבר היה מי שהתחיל לדמיין איך הוא ניגש אליו בחביבות אומר לו שלום ותוקע לו עיפרון B6 בתוך העין הימנית ומביט באדישות במתרחש, בזעקותיו המרות, בדם הניתז, מהזדעזעות של הסביבה ומתפעל מהקלות שבה הכל יכול לקרות. עב הבשר כבר איבד את סבלנותו לחלוטין, הוא הסתובב אליו ותקע בו מבט מאיים. הוא לא הבין את הרמז. הטרנזיט הצהובה חלפה על פני שדה התעופה, והמשיכה בדרכה אל העיר הגדולה, השמיים היו אפורים והגשם לא פסק. המתח בין הנוסעים רק הלך וגבר וכולם כבר רצו כל כך להגיע.
 

2.

- תל אביב?
- כן…
- כמה?
- עשרים
- יש הנחה לסטודנטים?
- לא
- אני מבין
- טוב, אתה עולה או מה? קר לי ככה, גם לאנשים פה בפנים.
- טוב בסדר, אבל דע לך שזה לא בסדר שאין אצלכם הנחה לסטודנטים
- יאללה תעלה ואל תבלבל את המוח, נודניק.
הסטודנט התיישב בספסל האחורי במושב השני משמאל. הטלפון שלו צלצל והוא ענה בקול חלש שבקושי נשמע בתחילה אבל הלך והתגבר. "תשמע זה לא שיש לי משהו נגד עורכי דין, בכלל לא, אני אפילו מכיר כמה באופן אישי ונכון שיש ביניהם טיפוסים מפוקפקים, אבל רובם סבבה. אבל הם חברה צעירים, לא בעלי השפעה או משהו כזה. כשאני חושב על זה שיש לנו עורך דין בתור ראש ממשלה, אז אני חושב שיותר גרוע מזה לא יכול להיות. אתה תגיד לי? מה יכול להיות יותר גרוע מזה? מה? נהג מונית? מוכר בטטות? גנרל? מה? תאמין לי, להם אני מאמין יותר!

- תל אביב?
- כן…
- בו חמודי, עולים

היא משכה גבר שעיר גדול מידות ועב כרס אחריה, "בוא כבר נו…"  נעלי העקב שלה כמעט ונשברו על המדרגה הראשונה, "בוא כבר עלה, קר לי בחוץ", היא התיישבה על יד החלון והוא לידה בשתיקה.

- כמה זה לאחד? שאלה
- עשרים. ענה הנהג

- תו לו ארבעים וחמש שקל. היא ציוותה על עב הכרס שאיתה הוא הוציא ארבעים שקלים מהארנק, תפח לנהג על הכתף, ותחב לו את שני שטרות הירקרקים ליד.

- תודה. ענה הנהג
- בכיף. ענתה
- מה איתך מה אתה שותק ככה, אתה מפחיד את האנשים פה בחיי
- אממ…
- תראה אני לא יכולה ככה עם כל השתיקות האלו שלך, אתה לא מדבר איתי, אתה לא אומר לי מילה במשך ימים שלמים, כל מה שמעניין אותך זה סקס ואוכל, אז מה אם יש לך זין כזה גדול שלא מפסיק לעמוד, אתה חושב שזה מספיק? שאני לא יעזוב אותך בגלל זה? ואתמול חצי שעה מצצתי לך ואחרי עוד זיינתי אותי בתחת עד שהתפרקתי לגמרי, אני בקושי מצליחה לעמוד ואתה, כלום, נאדה, אף מילה. אני יודעת כבר שאתה בכלל לא אוהב אותי יותר… כלב חרמן שכמוך
- אממ…
היא פרצה בבכי מר וצווחני והחלה להכות את השעיר גדול המידות שלצידה בעזרת תיק היד השחור והמבריק שלה. הזוג האסיאתי לא ממש הבין במה מדובר ולכן, ככל הנראה, המשיך את שיחתו תוך התעלמות מוחלטת מהמתרחש סביבו. לעומתם, שאר הנוכחים, קרי הנהג והסטודנט, חיפשו את הנקודות החיוורות ביותר שעל תקרת המכונית כדי לבהות בהן. חמש דקות מאוחר יותר היא הייתה רדומה על הכתף השעירה שלו ומורחת את האיפור המוגזם שלה על חולצתו.

 1.

ארבע ארבעים וחמש בבוקר, השעון מצלצל. קם, מתלבש חם, מכין קפה על הגז, מוזג לתוך ספל גדול עם מכסה ויוצא. בחוץ הכל אפור, השמיים והארץ וכל צבאם, הולך בין הטיפות ולתוכן ונכנס לתוך הטרנזיט הגדולה והצהובה. הוא מתניע וכל הטכנולוגיה הזאת שסובבת אותו מתעוררת לחיים בצלצולים וצפצופים, הוא אוחז בקשר וקורא לתוכו בקול אדיש ומנומנם:
- קחחחחק – בוקר טוב
- קחחחחק – הי, מי זה אוסקר?
- קחחחחק – כן מנדלבאום זה אני
- קחחחחק – בוקר טוב , רציתי לדבר איתך
- קחחחחק – טוב לשמוע אותך, כן מנדלבאום אני מקשיב
- קחחחחק – תראה, בפעם הבאה שיש לך בעיות עם ההנהלה תגיד לי ישר. אתה כל פעם קובע שטויות עם עזרא ואז הוא דופק אותנו, אני יש לי פה לקוחות לשרת, זה אי אפשר ככה. אני, אני אתקשר ליונתן, אני אזמין את שתי ההנהלות פה למסעדה אצלנו, נשב, נזמין אוכל, שתייה, תהיה אווירה טובה ונפתור את כל העניינים אחת ולתמיד.
- קחחחחק – מה אתה מנסה להגיד לי? אה, מנדלבאום?
הוא התעצבן, פתח חפיסת סיגריות חדשה, הוציא אחת והדליק עם המצת של האוטו. הוא פתח קצת את החלון והרגיש את האוויר הקר שנכנס, הידק את הכובע לראש והמשיך לנסוע…
- קחחחחק – תשמע אוסקר, זה לא אישי נגדך, אבל אתה גרמת לנו נזקים וצריך לטפל בזה עכשיו.
- קחחחחק – טוב תשמע אני מתחיל לאסוף, אחר כך…
הוא הנמיך אץ הקשר וירק החוצה דרך החלון את משקעי הלילה האחרון. ראשוני הנוסעים החלו להגיח, זוג זקנים אסיאתים במעילים שחורים עולים, שואלים כמה ולאן ומתיישבים מאחורי הנהג. הוא כיבה את הסיגריה, נשף את העשן האחרון דרך החלון וסגר אותו. יום שישי בבוקר, זה הולך להיות יום ארוך.
- קחחחחק – הם מתעקשים על שש-עשרה, ואני לא הייתי מסכים לזה…
הוא הנמיך את הקשר עד הסוף וטיפל בנוסעים, אמר להם בוקר טוב מאולץ ולקח עשרים שקלים מכל אחד. הם רואים את מבטו הכבוי מבעד למראה ומסתכלים זו על זה בעיניים, נשענים לאחור ומנסים להירדם.
- סליחה לאן זה?
- תל-אביב, כתוב על האוטו!
- אה סליחה אני צריך לבית שמש, מה העצבים על הבוקר?
הוא סגר אץ הדלת בטריקה, זוג האסיאתים התעורר בבהלה, הם הסתכלו זו לזה בעיניים והתחילו לדבר בשקט ובמהירות יוצאת דופן. הוא ניסה להבין על מה הם מדברים, לקלוט מילים, אבל הוא לא הבין כלום וזה הטריד אותו. הם לא הפסיקו לדבר כך עד שהם ירדו מהאוטו בסוף הנסיעה. מתוך שקית שחורה הם הוציאו אריזת וואקום ועליה ציורי תמנונים שמחים וורדרדים. הגבר פתח את האריזה באדינות והאוטו הוצף בריח חריף של ג'ינג'ר.