מרמיטה

אבל מה עם מלכישוע, אבל מה עם מלכישוע?

מלכישוע מת. לפני כמה שבועות הוא מת. קצת אחרי מייקל ג'קסון. מלכישוע מת ואף אחד לא שמע על זה, לא היו אנשים בלוויה חוץ מאותו קומץ מושמץ שכרגיל עשה בלגן וגמר את הבורקס. מלכישוע לא סתם מת, הוא מת אומלל. אבל הפעם, בניגוד לפעמים קודמות האומללות באה לתוך תקופה מאוד אופטימית שלו ומאוד לא אופיינית. בהחלט אפשר לומר שרגע אחר אחרי שהוא היה אופטימי בפעם הראשונה בחיים שלו. הוא לא התבייש, הייתה לו בת זוג, דירה נחמדה, כל מה שחלם עליו. ואז לאחר רגע אחד של אומללות תוקפנית הוא מת.

למזלנו, למרות שלא כולם יסכימו שזה אכן מזל, השאיר אחריו מלכישוע שיר שכתב כמה רגעים לפני מותו. השיר לא ברור, לא מובן ואף יש בו שגיאות שככל הנראה אינן מכוונות. ברם, לאחר מחשבה מעמיקה, הוחלט להביא בפניכם את השיר כמו שהוא:

הביצים שלי קפואות

מהמים הקרים

ששטפתי אותן בהם

אחרי שעשיתי ביד

ואז הלכתי לשירותים

ונזכרתי לפתע פתאום

בברכת המקובלים בשכונה

לאילו שאינם נמנים

מחלוקה דיר דוקה

דיר דיר עלוקה

או למשל בעברית

שלא יצא לך פיפי

ישר לפני השינה

ואז עם שחר

בשלפוחית עצומה

וזקפה ערומה

בתוך השירותים

על כל השירותים

רות סוף.

(מלכישוע, 2009)

בפרקים הקודמים:

מלכישוע – I

מלכישוע – II

מלכישוע – III

מלכישוע – IV

מלכישוע -V

מלכישוע -VI

אימרה שסבא שלו היה אומר לו מדי פעם בפעם: "כשאתה עצוב ואיבדת את כל החלומות שלך, אין שום דבר כמו קומזיץ ופחית של שעועית משומרת"

מוצא האב: אימא שלו פולניה, אבא שלו פולני גם כן. הוא נולד בארץ ישראל במעברת "רחמנא – ליצלן" שנמצאת בסמוך למקום בו נמצאת היום ירוחם.

שם הסב מצד האב: ז'יבסקובליק

שם הסבתא מצד האב: מצלושקה

מוצא האם: אימא שלה הגיע מכפר נידח איפשהו בצפון אפריקה, אבא שלה היה מהעיר הגדולה כמעט

אריסטוקרט (עד כמה שזה היה אפשרי בשביל יהודי) ממשפחה משכילה אך שמרנית. שניהם אם זה לא ברור עד כאן היו מרוקאים.

שם הסב מצד האם: ז'ורז'

שם הסבתא מצד האם: ז'ורז'ט

הערת המחבר: אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. באמת. יש פה בהמשך, גזענות, עדתיות, אנטישמיות, יהודים אכולי שנאה עצמית, עיוורן, רוע לב ותאורים גרפים להחריד של מעשי זוועה נוראיים. שומר נפשו ירחק ואל תגידו שלא אמרתי לכם!

למשפחתו של סבא של מלכישוע היה עסק להשכרת כלי אוכל חד פעמיים. כולם שנאו אותם. היה להם מונופל בכל כפרי האזור. הם היו משכירים אותם במחיר מופקע, מחייבים את השוכרים לשטוף את הכלים לפני ההחזרה, ואז, אל מול עינייהם הכעוסות של הלקוחות, היו זורקים את הכלים לפח המיחזור של הרבנות המקומית ומהם מקבלים מחיר גבוה לפי אונקייה. אם לא היה די בכך, דודו של סבא ז'יבסקובליק, היה הרב שהוציא את פסק ההלכה לפיו, כל נשות הכפר, על שום שיכלן הרפוי, אינן מסוגלות לשמור על כשרות הבית ועל כן על כולם להשתמש רק בכלים חד פעמיים ולאכול רק אוכל שבושל על ידי הטבחים המורשים בלבד. הטבחים, כמעט מיותר לציין, היו כולם גברים, וכולם, באורח פלא, עבדו במסעדה של אחיו. כאמור, משפחת שוורץ, על כל סעיפייה וספיחייה, הייתה שנואה במיוחד, בכל הכפר, בכל הסביבה ואפילו כמעט בכל פולין. יש לציין שבשונה מיהודים אחרים בפולין של אותה תקופה משפחת שוורץ הייתה שנואה גל על ידי היהודים וגם על ידי הגויים. על כן, לאחר הפוגרום הגדול, לא מעט מתושבי הכפר וסביבותיו מצאו נחמה במה שקרה למשפחת שוורץ. אפילו יהודים טובים במיוחד, אפילו כאלו שנאנסו וראו את כל בני משפחתם נרצחים באכזריות ורק הם נצלו בדרך נס, אפילו אלו שגורלם היה שכזה, מצאו נחמה בגורלה של משפחת שוורץ השנואה. כשהגיעו הפורעים לכפר, הם התחילו עם כבוד הרב. הם גררו אותו לכיכר, תלו אותו הפוך מהמזרקה על שם פטלובז'סקובסקי הקדוש, ושיסו בו את כלביהם עד שמת. הכלבים קרעו את פניו ואכלו את תוכן גולגלתו. כמעט מיותר לציין שכל שאר בני המשפחה היו קשורים אל מול מוקד ההתרחשיות, שלא יפסידו שום דבר חס וחלילה. היחיד שלא היה שם, היה הסבא של מלכישוע, ז'יבסקובליק שוורץ. הוא הצליח להתחמק לתוך ארובה סדוקה של בית סמוך לכיכר, דרך הסדקים הוא ראה את הכל. הוא ראה איך הם המשיכו עם אישתו הראשונה, כמה יפה ועדינה היא הייתה לפני, ככה מושפלת ומחוללת היא הייתה כשסיימו. למען האמת, רגע אחד לפני שהם סיימו, כי רגע אחד אחריי שהם סיימו, היא הייתה מתה, שני כדורים עברו דרך הגולגולת שלה. גורל דומה עבר על כל בנות המשפחה, אשת הרב, אימא שלו (הסבתא-רבה של מלכישוע), ועוד שתי בנות דודות שלו, תאומות זהות שנהגו לפקח על הנעשה במסעדה המשפחתית. כך הוא ראה את כל בני משפחתו המורחבת ועוד רבים מיהודי הכפר, נשחטים בכל מיני דרכים יצירתיות יותר או פחות. מתוך הכיכר המרכזית של הכפר זרם נחל של דם וקרעי אברי אדם, עד כמה שיהודים נחשבו לבני אדם באותו המקום ובאותו הזמן. לאחר שחזרו הפורעים לביתם נמלט ז'יבסקובליק והחל במסע שתחילתו בכפר עלוב והרוס למחצה, המשכו בשליטה מוחלטת בשוק הפולני של הכלים החד פעמיים וסופו בהימלטות הרואית מאושוויץ לישראל בחברת אישתו השניה, מצלושקה. מאיזו סיבה לא ברורה, ככל הנראה טעות של אחד הפקידים במשרד הקליטה שלא קלט את שמם ומקום מוצאם וכך כשהגיעו לארץ ישראל, הם נשלחו למעברת "רחמנא – ליצלן". מעברה עלובה בדרום הארץ בה שולט החול והאבק ואפילו הכולירע אינה מתקרבת אליו. כעבור שנתיים, נולד רחמים, אביו של מלכישוע. הילד היה בריא אבל מכוער. אפילו המוהל קצת נרתע למראה התינוק. אבל הוא חתך, כמו קצב הוא חתך, ללא רחמים וללא ספקות.

ז'ורז'ט הלא היא סבתו של מלכישוע מצד אימו חייה את כל חייה המוקדמים בכפר עלוב ובעוני נוראי. בגיל 11, לא לפני שביצע בה מעשה סדום לכבוד חג הפסח, אבא שלה מכר אותה לסוחר עשיר מהעיר הגדולה. הסוחר קנה אותה כשפחה לבנו הצעיר ז'ורז', זה שבדיוק חגג את בר המצווה שלו ואת הוא הילדה קיבל כמתנה. הם הלבישו אותה בשמלה ארוכה שחורה והשיבו אותה בפינת חדרו של ז'ורז'. ז'ורז'ט הייתה ילדה יפה מאוד, גבוהה שחורת שיער וכהת עיניים. היא הייתה המומה מכל האושר והפאר שסבב אותה לפתע, היא הייתה מוכנה לעשות כל דבר שיבקשו ממנה והיא אכן עשתה. ברירה מן הסתם לא הייתה לה אבל גם לא היה צורך לעמת אותה עם העובדה הזאת. האב קיווה שהבן יבין את הבדלי המעמדות בינהם, יאבד את בתוליו באופן מכובד, ישתמש בשפחתו כמקובל ובאופן כללי יתנהג כפי שראוי להתנהג. אך ז'ורז', שההורמונים בדיוק התחילו להתרוצץ בגופו והבדידות הקשה בה חי בבית המידות המפואר החלה לתת בו את אותותיה, לא היה מסוגל לשקר בליבו. וכך, כמובן שלמורת רוחו של האב, התאהב הנער הצעיר בשפחה היפה והכנועה. הוא לא הפסיק לדרוש שיתנו להם להינשא, להקים משפחה ולחיות בעושר ואושר לעד. אביו, (הסבא רבה של מלכישוע) לקח את הילדה וכלא אותה במרתף, בתקווה שהבן ישכח מכל העניין, ומדי פעם היה שולח את רב המשרתים שלו שיכניס בה קצת משמעת. לאחר ארבע שנים שהיא הייתה כלואה, שני הריונות לא מוצלחים (ככל הנראה מהמשרת), פרץ ז'ורז' למרתף, שיחרר אותה ויחד הם נמלטו לארץ ישראל. גם אותם שלחו ממשרד הקליטה למעברת "רחמנא – ליצלן", אך הפעם לא הייתה כל טעות. גם רות, אימו של מלכישוע נולדה באותה המעברה.

לאחר 13 שנים, בטיול בר-המצווה של רחמים ובני כיתתו, היא סוף סוף שמה אליו לב. הוא כל כך רצה אותה, הוא רצה להחזיק לה את היד, לאחוז אותה במותניה ולהרגיש את ניצני שדייה הצעירים כנגד גופו המבולבל. אבל הוא לא ידע מה לעשות, איך לגשת, איך להתחיל, מה להגיד. אף אחד, אף פעם, לא הסביר לו מה היא אישה או נערה צעירה ואיך לכל הרוחות מתמודדים עם היצורים האלו. במשך חייו הקצרים, לא נהג המזל לפקוד את רחמים. אמנם, מעולם לא התרגשו עליו טרגדיות נוראיות, אבל הוא מעולם לא זכה בשום דבר, תמיד נעמד בתור האיטי ביותר, דרך על חרא של כלב בערך פעם בשבוע ובאופן כללי נהג להענש על מעשים של אחרים ולחטוף מכות קטנות כדרך קבע. בטיול הבר-מצווה שלו ושל בני כיתתו היה רגע אחד, רגע אחד קצר אך מספיק שבו המזל פקד אותו כפי שלא עשה קודם מעולם וגם לא אחרי. ורחמים באופן קצת מפתיע יש לומר ניצל את אותו הרגע עד תום. בבוקרו של היום השני של הטיול התעוררה רות, וכשרצתה לצחצח שיניים, בהיותה עדיין אפופת שינה, היא נכנסה בטעות למקלחת של הבנים. השעה הייתה עדיין מוקדמת מאוד ורק רחמים, שמפאת ביישנתו הרבה נהג לקום ראשון ולהחפז אל המקלחת בתקווה שהוא יהיה בה היחיד וכך יוכל להתקלח בשלווה ללא נוכחותם המלחיצה של בני כיתתו, היה במקלחת. וכך, בשאננתו, יצא רחמים מתא המקלחון כשהמגבת היחידה שלו על ראשו, מנגב היטב את שערות ראשו בלי לשים לב שבדיוק באותו הרגע נכנסה רות למקלחת. היא נעמדה המומה מול עירומו הרחוץ של רחמים וללא משים פלטה אנחה קצרה ודקה. רחמים הסיט מייד את המגבת כדי להסתיר את מה שנראה היה לו באותו הרגע שהכי חשוב להסתיר. הוא השפיל את מבטו ושאל את רות "אבל מה את עושה כאן? זו המקלחת של הבנים!". רות ענתה "סליחה, לא התכוונתי, התבלבלתי בדלת, אני הולכת" ופנתה לצאת כשהיא נבוכה מאוד והתמונה המוזרה הזאת של גופו הערום של רחמים מהדהדת בראשה. מיותר כמעט לציין שזאת הפעם הראשונה שבה ראתה רות זכר עירום שאינו תינוק ולצד המבוכה הרבה הייתה סקרנות גדולה לא פחות שהקשתה עליה להסב את מבטה מהדבר הזה שלרחמים היה ולה לא. אבל רחמים שהרגיש שכבר אין טעם בבושה ומבוכה שאל אותה "את רוצה לשבת לידי היום באוטובוס?" והיא כמובן לא יכלה לסרב וגם לא רצתה, בסתר ליבה היא קיוותה שתהיה לה עוד הזדמנות.

ספר אהוב: עמק הסוסים

סרט אהוב: זנדאלי

זמר אהוב: אלברט

זמרת אהובה: אלברטה

להקה אהובה: בננה רמה

להקה ישראלית אהובה: אתניקס (הוא נורא רצה להוסיף גם את הברירה הטבעית).

אליל ילדות: האיש מהאטלנטיס

גיל ההתבגרות היה קשה לו במיוחד, למלכישוע. הוא סבל כל הזמן, הוא לא גדל כמו שהוא חשב שהוא יגדל, הבנות לא שמו אליו לב, הוא היה חסר ביטחון לחלוטין והוא היה בטוח שלעולם לא יצליח עם אישה. היה לו ברור שהוא לעולם לא יתחתן ולעולם לא תהיה לו משפחה משלו. החרמנות הרגה אותו והכאבים רק החמירו. אבל מלכישוע, למרות התנהגותו ההרסנית שכללה סמים, הימורים וזונות רחוב, סיים את בית הספר התיכון עם בגרות מלאה ותיק אישי נקי מכל רבב או חתימה או אזהרה או כל שטות ילדותית אחרת ומעל הכל, ראוי לציין, ללא אף מחלת מין. כשהתגייס מלכישוע לצבא כולם הביטו בפליאה ברגל הברווזית עם פיסת העור המוזרה והמיותרת הזאת שיש לו. באדישות גמורה הוא ניצל את הפטור שלו מנעליים במשך כל הקיץ וכידוע הקיץ בדרום החם, ארוך הוא, ומייגע. שלא בפניו, יש שהיו קוראים למלכישוע "הברווזן". את הכינוי המרושע הזה המציאה לו רותי, הפקידה של האלוף. כשהייתה רותי בכיתה ד' היא עשתה עבודה אישית על הברווזן, אותו יצור אוסטרלי משונה. מאז ועד היום היא חיכתה שתהיה לה ההזדמנות לקרוא כך למישהו, "הברווזן". מלכישוע התאים בול. מהרגע הראשון שהיא ראתה אותו בסנדלים, היא ידעה שהוא המועמד המוצלח ביותר והסיכוי למצוא טוב יותר בעתיד שווה לאפס. רותי סוף סוף מצאה את הברווזן שלה.

- מאיפה אתה

- אני?! מהקריות

- וואללה, הקריות, איזה מין מקום זה בכלל, הקריות?

- הקריות זה מין מקום כזה, אתה בטח מכיר כאלו, סתם מקום.

- האמת, אני אפילו לא ממש בטוח שאני יודע איפה זה. כשאתה גדל בקרית גת, והקריה הנוספת היחידה שאתה מכיר זה קרית מלאכי, עוד קריות זה לא משהו שנשמע לך מבטיח במיוחד.

- כן, אני מבין על מה אתה מדבר. אצלכם לפחות האוויר בסדר.

כך למעשה מצא מלכישוע את החבר הטוב הראשון שלו ולבסוף גם היחיד. לקראת סיום השירות הצבאי שלו, ערב אחד בשקם של המאפים בבסיס פיקוד דרום הוא הצליח לשים את ידו על שלושת הרוגלעך האחרונים. רגע אחד מאוחר יותר נכנס הספר של הבסיס, ההוא מסלון ארמנאני, ואמר "חסרים שניים למניין, מי רוצה לבוא, יאאללה שלכם, קדימה לערבית, חרא יהודים אתם!". חוץ מהשקמיסט שהיה שם, שנטה להצהיר בפני כל מי שמוכן היה לשמוע שהוא לא אוהב ערביות, היה בחור נוסף שתקע במלכישוע מבט שמשמעותו, ככל הנראה, היתה "אתה בא? זקוקים לנו". הבחור הזה שהיה שם, שווה להתעקב עליו. הוא היה גבוהה מאוד, שני מטרים בערך, אולי אפילו קצת יותר אם היה מתמתח. הוא הגיע לבסיס לא מזמן והיה מסתובב בגב כפוף ובמבט מיואש, היה לו שיער דליל ודק בצבע חום כהה, כמעט שחור ואפשר היה לראות את פדחתו החיוורת מבעד לשיערותיו. שמו היה אליהו, או אליקו בפי אלו שנצטרכו בשמו פעם בפעם.

- אני מלכישוע, איפה אתה משרת?

- הציבו אותי אצל הקרצ"צ הפיקודי. לא היה להם מה לעשות איתי, אני עוד מעט משתחרר אבל המפקד הקודם שלי ממשרד הקרצ"צ הכללי בקריה התפגר מהרעלת מיונז. אז כל הפקודים הישירים שלו נמכרו, כמו צמיתים שבעליהם עבר לעולם הבא.

- אתה באמת רוצה ללכת לערבית? לא הייתי בבית כנסת מאז… וואללה לא זוכר, הרבה זמן.

- לא, לא באמת רוצה, אבל אם אני אספר את זה למפקד שלי, יש סיכוי טוב שאני אצא היום.

- אז יאאללה, בוא נראה מה הולך שם…

כך ממש, באותו הרגע, נקשרו נפשותיהם של השניים עד סוף ימיהם, טוב נו, לא ממש עד סוף ימיהם אבל בהחלט לזמן מה. אין דבר קשה יותר ונדיר יותר, בוודאי כשמדובר בשתי נפשות נכות כל כך, מאשר מציאת חבר של אמת. השניים, למרות כל בעיותיהם האישיותיות וכישוריהם החברתיים המוגבלים, הצליחו לקיים קשר חברי של ממש. הם פתחו את ליבם זה בפני זה ודיברו בינהם על הכל, על הפחד מנשים של מלכישוע ובעיקר מכאלו עם חזה גדול במיוחד ועל הוריו המזניחים של אליקו. לאחר שמלכישוע סיפר לו בעיות הביטחון העצמי שלו, דיבר אליקו על כך שהוא מתבייש בכתפיו השעירות להחריד. אליקו ציין בתסכול שהוא לא יודע למי להצביע "אני רוצה פלגה שפונה לכולם, מפלגה שלא אכפת לה האם אתה ערבי או יהודי, דתי או חילוני, סטרייט או הומו או כל דבר אחר. אבל כולם זונות, אני אומר לך, כולם!". מלכישוע היה הרבה יותר פרגמטי "אני לביבי, צריך ביטחון חביבי, אי אפשר ככה". החברות הנפלאה הלכה והתחזקה, מלכישוע הרגיש דברים שמעולם לא חשב שהם קיימים, ואליקו כמעט התחיל ללכת זקוף, או לפחות קצת פחות כפוף.

-  אהלן מוטי, נשאר רוגעלך?

- לא מותק, מלכישוע כרגע לקח את האחרון, ואז הוא יצא עם אליקו לערבית, מוזרים אלו. תגידי את נשארת היום לשמור או משהו? אני פה כל הלילה.

- וואללה הברווזן והזרבובטלן הלכו להתפלל,זה מעניין. מה אמרת אתה עושה היום?

- אני כאן, כל הלילה במשרד, יש איזה תרגיל אידיוטי, בודקים את הכשרות המבצעים של המטבח של השק"ם, אומרים הולך להיות בלגן עוד מעט. הם חייבים להיות מוכנים האידיוטים האלו.

- סבבה חכה לי על הגג, כרגיל.

- אל תשכחי השפופרת, זרבוב-כלבה, את יודעת, צריך סיכוך.

- נראה אותך גיבור על הגג, זרבוב-בן כלבה.

שם פרטי: מלכישוע

שם משפחה: שוורץ

תאריך לידה: 24 לאוקטובר 1973

שם האם: רות

שם האב: רחמים

מקום לידה: קרית גת

מקום מגורים נוכחי: קרית גת

מלכישוע. מלכישוע נולד בבית חולים רגיל, בלידה רגילה ללא בעיות מיוחדת או רגילות. למען האמת והדיוק, רק הלידה עצמה היתה ללא בעיות מיוחדות או רגילות. אבל מלכישוע עצמו, כשנולד, היתה איתו בעיה אחת קטנה וכפי שנראה הדבר באותו הרגע, חסרת משמעות. הוא נולד כששתי האצבעות הקטנות שלו, הזרת והקמיצה, בכף רגלו השמאלית, מחוברות. הייתה שם ולמעשה היא שם עד היום, פיסת עור עבה שחיברה אותן. זה הכל. הרופא אמר שזה הזמן "אסור לחכות, עכשיו צריך להפריד", הרב מצידו אמר "קודם כל מילה, אחר כך אצבעות". רות ורחמים, הוריו של מלכישוע, היו אנשים טובים אך טיפשים ונבערים אשר שמעו באדיקות לכל האמונות כולן, עיקריות ותפלות כאחד, כאילו שהן לא כולן תפלות. טקס ברית המילה אכן התקיים במועד אבל התוצאות לא היו ממש כמתוכנן. הניתוח נדחה לזמן אחר. ושוב נדחה. ואז התבטל ונקבע שוב והתבטל. במהרה כל העניין הפך לשגרה של דחיות, ביטולים וקביעה מחדש. אבל לעולם לא ניתוח. מלכישוע הבין כבר בגיל צעיר שהוא לא ממש בסדר, אבל מכיוון שלא היה לו למה להשוות, הוא לא הצליח להבין מה זה אותו דבר חמקמק שבאמת לא בסדר אצלו. הוא פחד לשאול וגם אילו לא היה פוחד, לא היה לו את מי. בילדותו, היה מלכישוע ילד טוב וממושמע. הוא קם , הסתובב, הלך, דיבר וחירבן בשירותים בדיוק בזמן. לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. האחות בטיפת חלב אהבה אותו אהבת אמת. כל מה שקרה לו, כל צעד, כריעה, זחילה ומילמול, קרה בדיוק לפי לוח הזמנים שלה. לפי הגרף, לפי הסטטיסטיקה, בול באמצע, הילד הממוצע המושלם. ילד לתפארת משרד הבריאות. כשהוא פרש מטיפת חלב רצתה האחות לתת לו את צל"ש שר הבריאות, אבל למרבה ההפתעה והפליאה התברר לה כי מלכישוע טרם התגייס ואי אפשר לתת צל"ש, גם לא את זה של שר הבריאות, למי שטרם עבר בבסיס קליטה ומיון. הדבר לא מצא חן כלל וכלל בעינייהן של מטופפות החלב ובראשון האחות האחראית נחמה שוונצברגרבר. הלכה הטיפה האחראית של הסניף המקומי אל המפקחת האזורית, זו בתורה הלכה אל המפקחת הארצית שבזמנה החופשי קבעה פגישה עם כבור השר. הלך שר הבריאות אצל שר הביטחון ויחד טיכסו עצה. הלכו שניהם אצל הבוסית שלהם, ישבו להם במשרד מפואר שני חזירים וכלבה אחת והחליטו החלטה אמיצה. במסיבת עיתונאים קצרה הוכרז מצב חירום כללי ומתוקף מצב חירום זה, מעתה, יגוייסו לאלתר כל הגברים מגיל שנתיים ומעלה. הם יתחיילו, יקבלו קיט-בג צה"לי (כולל תפסן למחסנית) ודחיית שירות אשר תחודש כל שנתיים. את דחיית השירות קיבלו כולם, כמעט כולם למען האמת, כולם למעט אחד אם לדייק. את מלכישוע לא שיחררו וגם לא הורידו לו פרופיל בגלל מצבו הקשה, נהפוך הוא, הם העניקו לו את צל"ש שר הבריאות בטקס רב רושם ומגוחך עד מאוד. לימים ישקע מלכישוע בגעגוע קשה מאוד לתקופה הזוהרת  הזו. הוא יאבד את החשק לחיות, לצאת מהבית ולעשות משהו בכלל. הוא יטול כדורי שינה והרגעה, ישתמש בסמים, ילך לזונות ויקלל את הבורא ללא בושה ומורא.

נניח שאתה פוגש חייזר כל יכול, והוא מציע לך להצטרף אליו לחללית יחד איתו ועם כוחותיו המופלאים כדי להשכין שלום עולמי. אבל, אם אתה עולה על החללית אתה לעולם לא תוכל לחזור. מה היית עושה? היית מצטרף? מקריב את עצמך למען סיכוי אמיתי לשלום עולמי? שלום עולמי שלעולם לא תוכל להנות ממנו? לאבד לנצח את כל בני האדם שאתה מכיר ואוהב ולעבור להתגורר בכוכב אחר?

לגיבורנו היקר דיטקטיב ברדאק לא היה ספק מהו הדבר הנכון שיש לעשות. הוא עלה לחללית ונכנס ישר לחדר הישיבות המפואר.

לקראת יום ההולדת השני של המרמיטה.אורג הממשמש ובא, מוגש שי צנוע לכל קוראינו.





שימו לב, מבט מעמיק עלול לחשוף תמונות קשות ומחרידות. אולם, לעולם אינן קשות ומחרידות כמציאות עצמה.

מרמיטה.אורג לא תהיה אחראית ולא משנה מה.

להורדה של הגרסה המלאה והמופלאה של יצירת האומנות יש ללחוץ (קליק ימני) ולבחור שמור קובץ או מה שזה לא יהיה, כאן.

אגב, גם אתם יכולים, כן כן כולכם. רק צריך לשלוח לו גלויה לסטפן שירמר הזה (האמת, לא נראה לי שחייבים, אבל מה אכפת לכם, כולה גלויה לאיזה גרמני אחד, מה יש?).