מרמיטה

טוני היה פעלולן כפיל של גדולי השחקנים. בצילומים לסרט היבשת השחורה הוא נהרג בתאונה. הוא היה ברווז למופת, כולם אהבו אותו וגם כיבדו. אפילו השחקנים והבמאים המפורסמים ביותר איתם עבד נהגו בו בחברות אמיתית. הוא השאיר אחריו ברווזה ושלושה אפרוחים יתומים מאב.

טוני דאג להם, הוא ידע מהם סיכוני המקצוע, לא חסר להם כלום. יש בית מרווח בשכונה טובה, חסכונות יפים בבנק, משפחה תומכת ודואגת, חברים טובים, הכל. הכל חוץ מטוני.

טוני לא אמור היה למות, למעשה לא היה שום דבר מסוכן בצילומי הסרט הזה. פשוט הייתי צריך ברווז מת לצילומים, הוא לא באמת נהרג בתאונה. בהתחלה נורא התלבטתי, אבל אז נפל דבר, ומאותו הרגע זה היה סופי וחייב היה לקרות.

זה עלול לקרות לאדם שהוא רוצה להוכיח לעצמו שהוא יכול להתגבר על המוסר שלו, כאילו, בהפוך על הפוך, זה ייתן לו תחושה של אדם מוסרי יותר, עליון. שכן, אני יכול להתגבר על המוסר שלי אבל אני לא עושה את זה אף פעם, כמעט. כך שבסך הכל אני גם מוסרי וגם חזק.

אני מצטער. הבטתי לו בעיניים, הנחתי אותו על המדף שמעל הרדיאטור של ההסקה המרכזית ואמרתי לו "קפוץ טוני, קפוץ, אתה יכול" וככה בעדינות דחפתי אותו. עצמתי את העיניים והרגשתי איך הוא מנתק מגע מהאצבעות שלי. ברגע ששמעתי את צליל ההתנפצות על הרצפה ידעתי שלנצח אני אצטער על זה ולעולם זה ירדוף אותי. הכתה בי ההכרה שלא רק שאני אדם לא מוסרי כלל, אני גם פחדן מהזן הגרוע ביותר.

מאז כל פעם שאני מתקרב לקערת הברווזים, הם כולם מסתכלים עלי עמוק לתוך האישונים בעיניהם הפעורות והמפוחדות כאילו הם הבאים בתור. איך אפשר לחיות ככה.

מה, לא מספיק לי מכל רגשות האשמה האלו, זה קשה מאוד. באחד הימים כבר לא ידעתי את נפשי מרוב בלבול ועצבים. העמדתי את כולם על המקרר בשורה ובדיוק שהתחלתי לדחוף המוסכניק התקשר ואמר שאני יכול לבוא לקחת את האוטו. אז הלכתי, והברווזים, ברגע האחרון, ניצלו. אני חושב שהם סיפרו על זה לשאר, הקואלות כבר לא מסתכלות עלי בחיוך, אני יודע,  זה בטח בגלל שאני לא יכול לנסוע לכנס במלבורן, אבל לא רק, קואלות מחורבנות, לחלוטין אוברייטד.

התנין לא מפסיק לבכות, הכבשה בהתקפי חרדה, השור מתנהג כמו כוסית במחזור והצפרדע, נו הצפרדע… מה כבר יש פה לדבר.

בסוף אני אלך לשוק, אני אקנה שני קילו לפת ושילכו כולם להזדיין.