מרמיטה

6.  

 
הבחורה השחורה מהפינה שלפה את המכשיר הרוטט מהכיס וענתה:
- כן כן ,זו אני.
- לא.
- לא אמרתי ולא התכוונתי.
- אתה נודניק בחיי…
- מה חוץ מזה? אני יודעת, שום דבר חדש.
- כן זה היה מאוד מוזר כל הקטע הזה.
- לפי דעתי אנחנו פיתחנו אלרגיה לתירס, אחרת אני פשוט לא יכולה להסביר למה לא הפסקנו להפליץ יומיים, יומיים אכלנו מרק תירס, יומיים הפלצנו ללא הפסקה, יומיים חופפים בהפרש של חצי מחזור. אתה יודע, עלייה אקספוננציאלית אל שיא כשעה אחרי האכילה ואז דעיכה איטית עד האכילה הבאה או עד שנגמר והכל כבר יצא מהבטן בדרך זו או אחרת. חבל, תירס זה דבר נחמד בסך הכל למרות שזה באמת נראה כמו אוכל של חזירים.
- מה לא רצינית? יש לך רעיון יותר טוב?
- כן, ככה חשבתי.
- יאללה בי.

היא ניתקה את הטלפון והוציאה פנקס קטן עם כריכה קשה ועט והחלה לכתוב:

שובלי החלזונות מנצנצים
על האספלט של הבוקר
גם אני, כמותם
אתמוסס לתוך תעלות המוות
עם גשם ארור
של סוף אפריל
הם לתעלות הביוב
ואני לתעלות השיממון

שובלי החלזונות, שוב מנצנצים
על האספלט של הבוקר
ואני לא יודעת את נפשי
כולי בושה, כולי כלימה
בדיוק באותה הקלות
שבה נדרס קדמום אחד
יכולים גם חיי
להתנתק ודי!

חלזונות
חיל-זונות
חיל זונות
זונות, זונות, זונות
היא קראה שוב ושוב את השיר ודמיינה לעצמה איך יום אחד, גם היא, תפרסם ספר שירים. ספר שלם שכולו שלה. בכריכה קשה ומעוצבת עם הקדשה ליקרים לה בעמוד הראשון ותמונה שלה על הגב. היא הביטה החוצה דרך החלון בשולי הדרך המתחלפים והמשיכה במחשבותיה עד שצלצול טורדני הסיח את דעתה. זה היה הטלפון של עב הבשר שצלצל, הוא הוציא מכשיר מהכיס, ומלמל לתוכו "הלו" בקול נמוך ועמום. לאחר שתיקה בת כחמש שניות כשהוא מאזין בריכוז הוא לפתע התכעס, התאדם וצעק אל תוך הטלפון במבטא רומני כבד "אבל זה צריך להיות משהו בלנקו! אתה לא מבין כלום אתה! חייב להיות בלנקו! אתה מטומטם! אתה חזיר מטומטם" וניתק. הפריחה שלידו פרצה בבכי יבבני, הוא צעק עליה שתסתום את הפה והיא התחילה לצרוח ולקלל. הבחורצ'יק הרוחני חייך אליהם בחביבות בלתי נסבלת, חיוך שעלול להיות חיוכו האחרון. עב הכרס פנה אליו ואמר: "אתה רואה, האיש הזה מהטלפון עכשיו, יש לו איזה כמה ילדים, אולי חמישה. אחד מהם כל כך מזכיר לו את עצמו כשהוא היה באותו גיל, את כל מה שהוא עבר, הוא והמשפחה שלו. זה מעורר אצלו רגשות קשים מאוד, קשים מאוד. והוא, בגלל כל זה, הוא מתמלא כעס ושנאה והילד שלו נהיה מסכן כזה, מלא רגשות אשם וחסר ביטחון ואתה רואה אותו ואת הילד עם המבט האומלל הזה שלו וזה קורררררררעעעעעעע לך את הלב, ממש קורררררררעעעעעעעע לך את הלב." עב הכרס עצר, הביט סביבו והמשיך: "אבל אני, מה אני יכול לעשות, אם אני לא חזק איתם אז אני אבוד. אז זהו עכשיו זה הוא שאבוד. ואתה אם אתה לא רוצה להיות אבוד גם כן, אז אל תתחיל איתי עם החרא הזה שלך."