שלוש הערות אקראיות על החיים

1. אתמול אמרתי לה, אחרי ג׳וינט אחד, הכל נראה טוב יותר, ריצפת העץ החורקת, החלונות העקומים, הכלב המסריח, החתול המטומטם, אפילו דגי הזהב האומללים נראים פתאום חיוניים ומלאי חיים, פינת החי מזורגגת,  שאנחנו חיים בה, הילדים חסרי העקבות, הכל מותק הכל, גם את. כמו לפני עשרים שנה, בחיי, לא פחות. אז אני פה, מחכה, ככה בסבלנות, על הקצה של המיטה.

 

2. קר לי כוסאוחתו. יוצא החוצה שני צעדים ולרגע חושב שוואללה, לא נורא. אבל אז הקור מתחיל לחדור, ככה דרך הפסים של הקורדרוי ונהיה קר ברגליים. ובחריץ הזה שבין הקצה של הרוכסן של המעיל לצעיף, כשיש קצת רוח וסובבת את הראש בזווית המסוימת, ושוונג של קור נכנס פנימה. והאף, הו האף! איבר אומלל ומקולל שכמוהו, בולט, קטן, קשה, לא מכוסה, נוזל. אללה ירחמו.

ואתה הולך בחנייה, כולה מגרש וחצי, אפילו לא חמש דקות, ואתה כבר לא יודע אם זה בכלל שווה את כל זה, החיים האלה, את כל הקור הזה של החיים.

 

3. זה קצת מוזר שאצל כל בעלי החיים אלה הצערים שמחקים את הבוגרים ורק אצל בני האדם ההורים הם אלה שמחקים את פעוטיהם.

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אבא, אבות האומה, אברהם אבינו, אהבה, אימא, אימא אדמה, אנטי חלקיק, באר שבע, גאווה, חגי ישראל, חוויה חוץ גופית, טוברקולוזיס, טיפים לשמירה על הגזרה, מלח הארץ, נאצים, עקדת יצחק, פיסורה, צדק חברתי, צה"ל, תרנגול.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים