גדעון בן גוריון – פרק ה (אחרון ודי, למה נשבר לי הזין ממנו)

העתיד.

האם אנו חלק ממנו? עתיד, עכשיו זה בסך הכל העתיד של מקודם, ומקודם העתיד נראה בקושי, במעורפל. ולא שעכשיו הכל ברור, נהפוך הוא, אבל מקודם העירפול היה סביב העתיד, ועכשיו זה ההוה שמעורפל. בכל אופן הייתי רוצה להיות חלק מהעתיד, גם אחרי שאמות.

 

למה לך, אחרי שתמות, מה איכפת לך מה יהיה אחרי שתמות?

 

אני רוצה שיזכרו אותי.

 

שיזכרו אותך? מה איכפת לך שיזכרו אותך אחרי שאתה מת, אתה מת וכשאתה מת אז אתה מת, מת! מת זה מת לגמרי אין חוכמות, אתה לא יודע מה הולך, אתה מת. גם אם יבנו סביב הקבר שלך איזה טאג' מהאל, אתה לא תשים לב. גם אם יזרקו את הגופה שלך לנהר שתירקב ותהיה אוכל לדגים וצלופחים, גם אז לא תשים לב, יכולים לשרוף את גופתך, לתלות אותה בכיכר העיר ליבוש, לתרום אותה למדע, למועדון של נקרופילים, לחניטה אצל החונט הידוע תוחטאן טאחטאח, וכלום, לא תשים לב.

 

אבל עכשיו אני חי

 

סבבה לך, תמשיך כך, אבל אל תבזבז את הזמן בלדאוג לאחר כך. עזוב את זה בשקט. אני מצדי שהעולם כולו יתפוצץ לתןך השמש רגע אחרי שאני מת.

 

אני לא מאמין לך.

 

אל תאמין.

 

אז מה היא המורשת שלך?, מה אתה רוצה להעביר הלאה?

 

שנמאס כוסאומו, נמאס מכל החרא הזה, הכל זבל, כולם! לאנשים כמוני נמאס מהחיים, נמאס מהמצב, נמאס מההורמונים שמשגעים לנו את המוח, מהזיונים, מהחשבונות, מהכל, נמאס!

ואז יש כמה שממציאים לעצמם סיבות לחיות, והם הופכים את זה למסע צלב קדוש שהציל אותם מתהום הנשייה ועכשיו הם בטוחים שכולם חייבים בדיוק אותו הדבר. מנהיגי כת מטומטמים, אני שונא אותם ומאחל לכולם מוות ביסורים קשים.

 

א.

היה יום חמישי, מעונן

ואז ירדנו לאיטנו

במורד הרחוב הראשי

וכולו חלונות ראווה

ותחבנו אפינו לתוך פינכתם

וריחרחנו, ומששנו, ושפטנו

את כל תכולתם

וחיפשנו בדבקות

האם יש ברשותם

משהו מספיק זול

כדי שנצטרך אותו

ונכנס בשביל לקנות

אבל לא זול מדי

כדי שלא נזלזל

 

 

ב.

קברים של יהודים

הם בכל מקום

מתחת לגשר

בחניה של הקניון

קברים של יהודים

זה כל כך קדוש

באים הרבה דוסים

ואוכלים לך את הראש

 

ג.

מה יפות הן עייניך

מה מאיר חיוכך

מה צחורות הן שינייך

ומה מזמין עכוזך

 

ואני הזדקנתי

שערותי מלבינות

פני מתקמטות

ועיניי מסתמאות

 

מה מבריק שערך

מה ארוך צווארך

מה מושכים הם שדייך

ומה זקופה היא דמותך

 

ואני הזדקנתי

שערותי כבר נושרות

צעדי מכבידים

ואוזני מתקהות

 

מה ארוכות הן רגלייך

מה מרשים מבטך

מה בוטחים צעדייך

ומה מפעים קיומך

 

ואני הזדקנתי

שערותי מתייבשות

גבי מתעקם

וזיקפתי נשתכחה

 

אבל בואי אלי רק עוד פעם אחת

בואי…

אני כבר נרדם

 

 

 

זדיינו, אין תמונה היום!

 

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אבות האומה, אלוהים, אלימות, ארמדילו, בית זונות, בית חולים, בית כנסת, בית מרזח, בית ספר, בית ראשון, בית שני, גדעון בן גוריון, דילדו, חיים קשים, חרא, טיפים לשמירה על הגזרה, כוס, מוחיטו, מזדיינות עם ערבים, מחזורי מילנקוביץ', מין אוראלי, מין בטוח, מין מזדמן, נערי האוצר, פקודות שנכתבו בדם וחרא, קישוא, רגל קרושה, רוח הקודש, רצח, רקטום, רקל וולש, שמאלניות, תאי גזים, תרנגול.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים