גדעון בן גוריון – פרק ג

ש: שלום גדעון

ג: שלום שמרית

 

ש: אז איך הכל התחיל?

ג: תראי, כשהחלטתי שאני רוצה לכתוב את קורותי היה לי ברור שאני רוצה לעשות כן באופן רציני ובכנות מלאה ויחד עם זאת עמדה לנגד עייני המטרה שהקריאה תהיה מעניינת לכל אדם. שתהיה מאירת עיניים ופוקחת תודעה. שתהפוך את העולם הזה למקום טוב יותר, אפילו אם זה ממש רק בקצת. בכל אופן, היה לי ברור שאני צריך לפתוח באמת הפשוטה, בחשיפה של הדברים הבסיסיים ביותר. לפתוח ולומר: "שלום, שמי גדעון בן-גוריון, נולדתי לפני כך וכך שנים, אני נשוי, יש לי ילד קטן ואני גר בפתח תקווה (או איפה שזה לא יהיה). אני עובד באיזה חברה שמנוהלת על ידי חבורה של אגומנייקים אומללים ותאבי בצע. היחסים שלי עם ההורים היו דפוקים באופן רגיל למדי, כלומר ברור לי שהם אשמים בהכל אבל אין לי את הכוח להתמודד עם זה באמת. וגם יש לי אחות שהיא אחות״.

 

ש: למה אתה מתכוון?

ג: הו! פה בדיוק הכל התחיל, אחותי. האחות הזאת שלי היא אחות בבית החולים, וכן היא גם כן רחמנייה למדי. בכל אופן הגישה החופשית שלה לתרופות ומרשמים יחד עם הצד ההיפוכונדרי שלי, הפכו אותי, לתקופה מסויימת לסוג של נרקומן, כזה שבעיקר מכור לתרופות עם השפעה על התודעה, משכחי כאבים, מרדימים, תחליפי סם, סירופים לשיעול, מכל הבא ליד ומשם לפה. ערבוב אחד לא נכון הביא אותי לחדר מיון שם עשו לי חוקן ושטיפת קיבה. הייתי מאושפז כמה ימים והשתחררתי. בבית החלמתי בקצב נורמלי ונראה היה שהכל מתחיל לחזור למסללו הרגיל.

 

ש: ומה קרה אז?

ובכן, לאחר כמה ימים התקשרה אלי הפרוקטולוגית הידועה דר' זנגבילוביץ' ואמרה שאני צריך לבוא לביקורת אצלה, ג: אז הלכתי. כשנכנסתי למרפאה היא באה לקראתי בחדר ההמתנה ואמרה לי, כנס, המזכירה שלי יצאה לזמן מה. אז נכנסתי. אז היא אמרה לי להתפשט ואני התפשטתי. אז היא אמרה לי להסתובב עם הגב אליה ואני הסתובבתי. אז היא אמרה לי להתכופף, ואני התכופפתי. אז היא אמרה לי תרפה, ואני הרפתי. אז היא אמרה לי אני שמה כפפות ונכנסת תתכונן, ואני התכוננתי. ואז היא נכנסה, ויצאה , ונכנסה ויצאה, אני חושב שקצת יותר מן הדרוש וההכרחי. ופתאום בלי שהייתי מסוגל לשלוט בזה, פרץ של צואה רכה ניתז מהתחת שלי, גייזר מצחין של פיצה חצי מעוכלת. החדר של דר' זנגבילוביף' התלכלך כולו.

 

ש: זה ממש מזעזע, ועדיין זה לא סופה של ההתרחשות אני מניחה?

ג: הו לא, לא ולא, יש עוד, והרבה. הובהלתי לחדר הניתוח שם דחפו לי אינספור חפצים רפואיים לתוך התחת וניתחו במשך כמה שעות. כשיצאתי הייתי שכוב מקופל על הבטן עם התחת למעלה, ככה הייתי שבועיים. ההחלמה לא הייתה כמתוכנן. נגרמו לי נזקים שערעוריתיים לחלוטין, עברתי כריתת חלחולת מלאה עם שחזור פלסטי ושתל תת עורי לשליטה על הסוגרים (לפתיחה הייתי לוחץ על שבב שהשתילו לי מאחורי האוזן). לרוע המזל ה,שתל לא עשה את העבודה והגוף דחה את השתל הפלסטי. אז בעצת ראש האגף החלטנו לחפש תרומה של חלחולת. וזה כצפוי לא קל, מסתבר שאתה יכול לבקש מקרוביו של אדם שבדיוק מת את הלב והעיניים שלו וזה יראה להם נורמלי לחלוטין, אה כן את הלב של אישתי אתה רוצה, את עיוניו היפות שלי בני האהוב, הכי בכיף, אבל חלחולת, מביטים עליך בבוז, הו! מי הוא זה שצריך להחליף את חלחולתו? האם ראוי להצילו? מביטים עליך אחוזי חלחלה. בכל אופן בסופו של דבר תרמו לי חלחולת של גבר בן שישים וחמש שמת בתאונת דרכים. המשפחה שלו שנאה אותו כל כך שלא היה להם איכפת כלל. לרגע אפילו היה נדמה שהם רואים בכך סוג של נקמה על כל מה שהוא עשה להם כל השנים. בכל אופן ופה מתחיל החלק הפראנורמלי של הסיפור,לאט לאט התבר לי שנשמתו המסוכסכת של המנוח, הבעלים החוקי והמקוריים של החלחולת שברשותי, עדיין שולטת על החלחולת. אולי לא חיכו מספיק, אולי איזה מכשפה קיללה אותו, או אותי, אני לא יודע ואני גם לא ממש רוצה או יכול לדעת. אבל מאז אני מחרבן כל פעם שרוחו המיוסרת מחליטה שצריך. בכל פעם שהיא מרגישה רפויה מספיק. בלי התראה מוקדמת, ככה פתאום, אני מחרבן. לפעמים לא יוצא כלום, אבל לפעמים, או הו! יוצא גם יוצא.

 

ש: ומה, אי אפשר להחליף?

ג: תראי, כפי שכבר בטח הבנת, למצוא חלחולת להשתלה זה לא צחוק. וגם הניתוח, לא פיקניק, ואני גם לא ממש יכול לספר דבר כזה לרופאים שלי, מה אני אגיד להם, תשמעו, יש איזה רוח רפאים ששולטת בחלחולת שהשתלטם אצלי בתחת, הם יעיפו אותי מכל המדרגות.

 

ש: אני מבינה. אז איך אתה חי עם כך החרא הזה עכשיו?

ג: מסל״מ.

 

ש: שזה מה?

ג: מוצרי ספיגה למבוגרים.

 

ש: חיתולים?

ג: כן, חיתולים!

 

ש: ואתה, מחליף לעצמך אני מניחה…

ג: בדרך כלל

 

ש: בדרך כלל?

ג: תראי, לפעמים… לפעמים היאוש תוקף, הדיכאון משתלט, הבאסה מרימה את ראשה הכבד והעצבות מכה בי בפטישי פלדה.

 

ש: ואז מה?

ג: אני מקבל מריחואנה רפואית ואחות רחמנית סעודית.

 

ש: והיא, היא אה… מנגבת או מורחת?

ג: מנגבת, מורחת, שוטפת, מיבשת, משחקת, מורחת קרם לעור מגורה, כל מה שדרוש, ודרוש הרבה.

 

ש: לסיום, יש משהו שאתה רוצה להוסיף?

ג: כן.

 

אחותי הצולעת,

אהבתיך!

ואוהבך הנני,

עדיין!

ואוהב אותך לנצח נצחים,

בינתיים!

 

20151105_081355

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אלי ישי, גדעון בן גוריון, חגי ישראל, חוויה חוץ גופית, מלחמה, פקודות שנכתבו בדם וחרא, פרוקטור אנג גמבל, קוף, רוח הקודש, רחמים, רקטום, שלדים בארון, תהום, תפוחי אדמה.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים