גדעון בן גוריון – פרק ב

למה אני מספר את סיפורי.

פעם קראתי על מחקר שבדק ומצא שלנשים יפות יותר יש סיכוי גדול יותר ללדת בנות. ואני חשבתי לעצמי, החוקרים האלו, כיצד הם החליטו מי יפה יותר ומי פחות, הם נתנו להן ציונים, עם תתי קטגוריות, הן מדדו אותן והתייעצו בינהם, נתנו להן לצעוד בשמלת ערב ולטופף בבגדי חוף, הקשיבו מי מצליחה לשכנע בחיוכה המקסים ובקולה הרך שהיא באמת אבל ממש ממש מבקשת שלום עולמי, והיא אפילו מוכנה לנסוע לאפריקה בשביל זה, ובשביל הילדים הרזים והיתומים עם הבטן הנפוחה, כדי לתת להם אוכל בקופסאות קרטון חום, ומים נקיים, וחיבוק, אבל היא תחזור, כי היא רוצה וללכת לאוניברסיטה, ללמוד יחסים בינלואמיים, ומשפט, ושם למצוא את גבר חלומותיה שיתמוך בה לקרירה רצופת הצלחות, אבל היא תזכור שהיא אישתו, היא גם תרצה לפנק את הגבר שלה, שירגיש שהוא גבר, היא תכין לו את האוכל שאימא שלו הייתה מכינה לו לפני שמתה מסרטן, והיא תתנצל שזה לא טעים כמו שלה. במיטה אחרי המקלחת היא תמצוץ לו באהבה, והוא יגמור לה בפה, ויזיל דימעה, וישיב לה במנה אחת אפיים של שלושים דקות של ליקוק קצוב, עד לאותה אנקה מיוחלת, לרעד בשרירים, ולהסמקת הלחיים והחמוקיים, לריפיון המענג שלאחר השיא, והם ילכו לישון מחובקים ואוהבים, והשלום העולמי יהיה על הזין שלהם. אבל לפי החוקרים יש סיכוי גבוה, גבוה יותר מ 50% בכל אופן, שתיוולד להם בת, ואם הגבר לא ממש מכוער, יש סיכוי שתוך עשרים – שלושים שנה תיוולד להם גם נכדה. ואלי רק אולי הנכדה באמת תתמיד עם הקטע הזה של השלום העולמי. אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מדי וזה גם בכלל לא קשור לסיפור שלי. אז נתחיל שוב.

ובכן, אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי ולפני כן לספר לכם למה בכלל אני מעונין שהסיפור שלי יסופר. בעיקר משום שזה סיפור פשוט, והוא כאמור גם סיפור אמיתי, שהתרחש במציאות ממש והתקיים בעולם הזה בו כולנו חיים. אין בו, בסיפור הזה שלי שאני הולך לספר לכם אותו בפרק הבא, אין בו בדיה, אין בו גוזמה, הדמיון שמוצג בו משקף ממשות שהתקיימה, אכן רב בו בסיפור זה הדמיון ואין ספק שחלקים ממנו הם מסוג הדברים שקשה להאמין להם, אבל יש בידי ראיות חד משמעיות, הוכחות חותכות, לכל פרט ולו הקטן ביותר. בכל אופן הסיפור שלי, שעיקרו הוא מקרה אחד יוצא דופן שהלך והתגלגל והסתבך עוד ועוד יכול היה לקרות לכל אחד. אין בי שום דבר מיוחד, יוצא דופן או חריג שיכול היה לרמוז ולא כהו זה על כך שדווקא לי יתרחש מין דבר שכזה. אין בסיפור שלי גיבורים גדולים מהחיים, יש בו אנשים פשוטים ורגילים שנאלצו להתמודד עם נסיבות בלתי רגילות. הייתי רוצה שאם למי מהקוראים יתרחש משהו דומה בעתיד, הוא יזכר מייד במקרה שלי וידע טוב יותר איך להגיב, איך להתמודד עם הבלגן. וחשוב לי במיוחד לומר שלפני המקרה המצער הרקטום שלי היה פיקס, כמו חדש. היה נפתח, היה נסגר, לא היו החמצות ולא תאונות. גמיש ומלא חיוניות. הייתי מטפל בו טוב, שומר על הניקיון, לפעמים ביושבי מול המחשב הייתי מתרגל כיווצים והרפייה ומדי פעם בפעם הייתי חוקר אותו באצבע נקייה, גזורת ציפורן, עדינה וסקרנית.

 

שיר שני: הכל כלול (השיר נכתב בזמן שסימה אישתי ואני ניסינו להחליט היכן לבלות את החופשה השנתית שלנו)

 

אבל אצלנו הכל כלול,

המשקאות בבר והזונות בכפר

 

אבל אני רציתי לארצות הצפון,

לטייל בפיורדים ולאכול סלמון

 

אבל אצלנו הכל כלול,

הלוקום והרחת והזיונים בתחת

 

אבל אני רציתי למרכז היבשת

לרכב אל השקיעה על גמל כפול דבשת

 

אבל אצלנו הכל כלול,

המגבות בחדרים והסמים הקלים

 

אבל אני רציתי לאיים הפסיפיים

להשתגל על החוף ולשזף את הציצים

 

אבל אצלנו הכל כלול,

להשתזף על שמיכה ולהקיא בבריכה

 

אבל אני רציתי לפסגות ההרים

עם תרמיל ומקל לצמצם היקפים

 

אבל אצלנו הכל כלול,

החופים הלבנים והחול בתחתונים

 

אבל אני רציתי למטרופולין הגדול

לשוטט בגלריה ולקנות מהכל

 

20151016_090635-EFFECTS

 

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה E.T., אבא, אלי ישי, ביצים, בית זונות, בית חולים, בית כנסת, בית מרזח, בית ספר, בית ראשון, בית שני, גדעון בן גוריון, הבתולה הקדושה, ווגינה, חרא, פלישתים, קישוא, רקטום, שלדים בארון, תרנגול.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים