גדעון בן גוריון – פרק א

שלום,

שמי גדעון בן-גוריון. הורי הם שושנה שוורצעשוויין ומורדוך בן-גוריון. כן, בן גוריון, אבל לא אין לנו שום קשר לגמד ההוא משדה בוקר עם הקרחת המצחיקה שהקים את המדינה ושנא פרענקים.

סיפור חיי הולך אמנם להיות טראגי ומשעמם. אבל אני רוצה שתדעו לכם יקירי שלא הכל היה שחור. היו רגעים קטנים של אור. אור קלוש אומנם, אבל אור. חלש, אבל נראה לעין. עכור במקצת, אבל בכל זאת יש אולי סיכוי מסוים שאם היה לכם מחשבון סולרי קטן אז אני חושב שהוא היה מצליח לעבוד עם אור כזה, אם הייתי שם אותו מספיק קרוב, ובזוית הנכונה ומסביב מכוון רפלקטורים ישר אל הקולטנים.

חשוב לא פחות, יש לי מורשת להשאיר מאחור. מורשת גדעון הייתי רוצה שיקראו לה. ויהיה גם בית למורשת שלי, שמו של הבית יהיה בית מורשת גדעון בן-גוריון. והוא יהיה בצפון, כדי שלא יתבלבלו עם הקבר של ההוא הקטן שחי בקיבוץ בדרום אבל קברו אותו מעבר לגדר, במדרשה. בבית המורשת יהיה חדר אחד שמוקדש ליד ושם ויקראו לו חדר יד ושם, ובחדר תמיד יחכה מדריך שידריך, בחינם, את כל מי שיכנס לחדר ופעמיים ביום הוא יצא להפסקת אוכל של חצי שעה, ויהיה גם קפה חופשי מהסוג הזול. מינהלת המורשת תנהג במדריך בהגינות מירבית. היא תשלום משכורת מכובדת ופנסיה ואת כל אשר מחייב החוק. המנהלת לא תעסיק עובדי קבלן, גם אחרוני העובדים, הגננים, המנקים, החדרנים, כולם יהיו חלק מהסגל הרשמי ויצטרפו לכל נופשון משרדי לכינרת או לטורקיה.

חוץ מזה אני רוצה גם לספר על בת הזוג שלי, אישה אמיצה. אני מקווה גם לתאר בדיקדוק הנדרש, זאת אומרת לא יותר מדי ולא פחות מדי, את חיי בהווה, כיצד מתנהלת השיגרה שלי ומה הן תוכניותי ותקוותי לעתיד. וכמובן, הדבר המרכזי ביותר יהיה הרגע בו אספר איך הגעתי למצב הזה. למצב שבו אני, גדעון בן-גוריון, אני, מחרבן לא רצוני.

אבל נתחיל בהתחלה. נולדתי בקריית אונו בשנת 1963, בשנות ינקותי וילדותי לא קרה כמעט דבר הראוי לציון. למעשה קרו רק שני דברים כאלו: I. בגיל שנה וחצי בלעתי חתיכה גדולה מדי של מלפפון והתחלתי להחנק. סבתי שאחזה אותי באותו הרגע נבהלה ושמטה אותי מידייה, נפלתי על משענת הצד של הכיסא וכתוצאה מכך פלטתי החוצה את חתיכת המלפפון. סבתי, לצער המשפחה, חטפה התקף לב ומתה במקום. לפעמים יש לי תחושה שאולי אפילו באופן תת מודע בלבד משפחתי מאשימה אותי במותה של סבתי היקרה עד היום. II; בגיל שלושה עשרה ראיתי איך גמל שלמה ירוק וגדול במיוחד נוחת בטעות על פרצופה של שירלי. היינו בדיוק בדרך הביתה מהפעולה. שירלי נבהלה כל כך שהיא התחילה לצרוח ולרוץ בלי לשים לב לאן. היא חצתה כביש ונכנסה לתוך אתר בניה בצידו השני. לרוע מזלה של שירלי מנהל האתר היה רשלן חובבן שלא גידר כיאות ושירלי נפלה לתוך בור עמוק. עד שהצלחתי לחצות את הכביש להבין מה קרה ולהזעיק עזרה, שירלי כבר מתה. לאחר מקרה זה החלה לקננן בי התחושה שהמוות רודף אותי. עורך הדין דויד חטביבי, שהוא גם דוד מדרגה שניה מצד אימי, תבע את חברת הבניה בשם משפחתה של שירלי ובשם משפחתי, על הטראומה הנוראית שעברתי כשראיתי את גופתה המרוסקת מוטלת בתחתית הבור. כעבור שנתיים עברנו לבית חדש ואני קיבלתי אופניים עם חמישה עשר הילוכים וקסדה אווירודינמית.

 

זהו. מאז ועד למקרה המצער שהוא בעצם מרכז חיי כרגע ויהיה גם מרכז הכובד של כתיבתי לא התרחש שום דבר יוצא דופן. את גיל ההתבגרות שלי עברתי באופן רגיל למדי, עם הצלחה מסויימת בלימודים והצלחה חלקית עם בנות. עשיתי בגרות מלאה, אבל הציונים לא היו משהו להתגאות בו. למדתי באוניברסיטה תואר חסר משמעות והצטרפתי בחוסר חשק לשוק העבודה, ועבדתי, ואני עדיין עובד. למרות כל מה שעברתי ושאני עדיין עובר, אני עדיין עובד.

 

אני אנסה לחתום כל פרק ביומן שלי בשיר או פואמה, או אולי קריקטורה, משהו שאכתוב ואולי אצייר, על המחשב כמובן, או אולי צילום מוצלח, משהו. השיר הראשון הוא שיר שכתבתי עלי ועל משפחתי. על רגשות האשם ועל חוסר האונים של גבר צעיר בעולם משתנה.

 

שיר ראשון:

על שולחן עם פירורים של מישהו אחר

אני יושב וחושב מה כבר אפשר לעשות

מביט החוצה דרך הזגוגית המלוכלכת

וערמות של זבובים מתים על עדן החלון

 

סליחה רבה סבתי היקרה

לא רציתי שתראי אותי מאונן במקלחת

אבל כשהדלת סגורה והמים זורמים

כדאי לדפוק לפני שנכנסים

 

סליחה גם מכם הורים מסורים

ביישתי אתכם מול כל האורחים

הפלצתי בקול בזמן הארוחה

וגרמתי לכולם כזאת מבוכה

 

לא התכוונתי לאכזב אתכם כלל

אבל בבית הספר תמיד הייתי אומלל

לא רציתי להצליח וגם לא להיכשל

רק רציתי שהכל יגמר

 

סליחה אהובתי, אני לא יכול לדבר

לא לימדוני להביע רגשות

אני נכה מבפנים ואטום מבחוץ

אני גבר צעיר, אני אומלל

 

 

 

20151025_135804

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אבות האומה, אידיוטים, ביצים, גדעון בן גוריון, דיאפרגמה, מלח הארץ, סבתה, סירחון, סקופ, קופי אדם.‏ קישור ישיר לפוסט.

2 תגובות על גדעון בן גוריון – פרק א

  1. מאת אילון‏:

    שמח כל כך שחזרת לכתוב.
    הפכת להיות קצת בורגני אבל אני בטוח שאתה עוד קצת חלוד ובבוא הזמן (פרק ב או ג) תחזור לסורך.
    נתראה

  2. מאת admin‏:

    אל תלחיץ אותי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים