8. מוות

תופים הולמים ברכותי. דמויותיהם של הורי המתים מופיעות מולי, צועקות עלי אבל איני מסוגל לשמע דבר מלבד הלמות התופים. מאחוריהם נמצאות דמויות הוריהם וגם הם צועקים לכיווני, האם הם צועקים עלי? האם הם צועקים על הורי? אינני יודע. נדמה שככל שאני מרחיק להסתכל ישנן רק עוד ועוד דמויות כעוסות של כל דורות משפחתי וכולם מסודרים בכיוון אחד וצועקים לכיווני, עלי? מה הם צועקים? למה הם כועסים? אני לא יכול לשמוע, אני לא מבין מה קורה, רק התופים, הולמים והולמים. אני מנסה לברוח אבל אני לא יכול, אני מזיז את הרגליים שלי אבל אני תלוי באוויר ולא מצליח לזוז. פרצתי בבכי, בכיתי ובכיתי, על הכל, על כל מה שקרה מאז הפעם האחרונה שהצלחתי לבכות כשהייתי ילד בבית הספר. על האהבות הנכזבות שידעתי, על ההכשלונות הרבים, על העוני והרעב, על הבושה והחרפה. בכיתי זמן רב עד שלפתע הלמות התופים פסקו. הרמתי את הראש ומולי עמדה ליפיושינצ'קה. היא הביטה בעיני ואמרה לי בקול רך שקט "להתראות יקירי, נתראה בקרוב, לבד הרי לא תחזיק מעמד זמן רב".

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אהבה, אלוהים, בצל, חלום, ליפיושינצ'קה, מוות.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים