תשע – אני

ערפל. יערות גשם לחים ועצובים. ריח של מוות בכל מקום. ריח של מוות מלווה אותנו למרות שכבר זמן רב לא ראינו גוויות, הריח החריף הזה נצרב בנו. נשארנו רק שלושה. אני, אומנגומבה ואיקילומבו. אחרי הפשיטה על המחנה של המדענית נכנסו לסחרור, פשטנו על כפרים ועיירות, רצחנו, שרפנו, אנסנו, התעללנו והשארנו אחרינו ערמות של עפר וגוויות מחוללות. נקמה. נקמנו את סבלם של אחינו, את הסבל של כולם, של מאות שנים של התעללות, נקמנו את ההכחדות, הציד, את בתי המטבחיים, את הקרקסים, את ביאור היערות, את חוות הגידול, את הניסויים הרפואיים, את הכל. השנאה הייתה חזקה מאיתנו ואת זה היא לא הבינה. היא היית תמימה, היא חשבה שזה יעבור, היא חשבה שטבענו טוב מידי, אבל אנחנו חיות, כמו כולם, כמוכם. איקיפיטוקוקומבו היה זכר האלפה שלנו, מנהיג אמיתי. הוא היה אחד ממושאי המחקר העיקריים של המדענית, הם בילו זמן רב יחד ואפילו די חיבבו זו את זה. אך איקיפיטוקוקומבו היה בטוח שהיא איכשהו גילתה על תוכניותיו, את פיתרון יום הדין עליו שקד. הוא פחד שהכל ירד לטמיון. הוא היה בטוח שהפתרון שלו הוא הפתרון היחיד והוא ככל הנראה צדק. המדענית אכן הבינה שיש משהו יוצא דופן בשבט שלנו, ביומנה היא הגדירה אותנו כשבט של קופי על-אדם, היא שמה לב שאנחנו מתקשרים ומדברים בשפה עשירה, כמעט כמו בני אדם ולפעמים, בקטגוריות מסויימות, עליונים על בני האדם. אך בשום שלב היא לא חשדה שאיקיפיטוקוקומבו מתכנן את האפוקליפסה. מתכנן את סופה של האנושות, את המרד הגדול. הפשיטה על המחנה של המדענית הייתה השלב הראשון בתוכנית הגדולה שלנו. לאחר שביצענו זאת בהצלחה התחלנו לפשוט על הכפרים הסמוכים ובאופן דומה להרוג ולהחריב כל שעלה בידנו, חשבנו שנצליח להרוג את כולם, את כולכם. רצינו למחות את המין האנושי מעל פני האדמה. רצינו עולם טוב יותר וכזה הרי לא יתאפשר כל זמן שבני האדם מהלכים בו. לאחר כחודש של פשיטות והתקפות החלו תושבי האזור להתארגן ולהתכונן לקראתנו. היו כמה קרבות שקולים וכמה הצלחות וכמה כישלונות, וברגע מסויים היה נדמה שאנחנו נצליח. אבל בסך הכל, בכל מה שקשור ברצח ואכזריות היינו טירונים. ושוב, כמו שבדרך כלל קרה משחר ההיסטוריה האנושית, אכזריותם של בני האדם ניצחה. הם הכינו לנו מארב,  כלאו את השבט שלנו בעמק צר, שם נטבחנו, בשרנו נמכר למאכל בכפרים סביב, עורנו הפך לחגורות ומעילים וכפות ידינו המיובשות היו למאפרות על שולחנם של מי שיכלו להרשות לעצמם. איפה איקיפיטוקוקומבו עכשיו. ניצלנו שלושה. אני, אומנגומבה ואיקילומבו. אנחנו אפילו לא יודעים איך. חדרנו עמוק לתוך היער בתקווה למצוא עוד כמה מבני מיננו. חיפשנו במשך זמן רב, שלוש שנים ואולי יותר. יאוש היה כל מה שמצאנו. במשך זמן רב לא ראינו נפש חייה, לא קוף ולא אדם. ואז משהו השתנה. לפתע היער הרגיש אחרת, היו קולות משונים, חדשים, הריח של המוות החל להתפוגג, עצמים בלתי מזוהים חגו באוויר, ואז הם מצאו אותנו. משלחת של אקדמאים, אנשי שלום, מכובדים. בבגדי חאקי ארוכים, דוחי ייתושים ויבחושים, בכובעים שמכסים את כל הפדחת והעורף, בפנסי ראש משוכללים ועוד מיני צעצועים. חמושים בסבלנות אין קיץ ורצונות טובים מטוב. הם ישר הבינו מי אנחנו, המדענית שלחה אותם. הם לקחו אותנו אליהם. האכילו אותנו מכל טוב, טיפלו בנו יפה, כפי שאפילו לא דמיינו לעצמנו שאפשר. ואז הם תחילו לשאול שאלות. הם חשבט שנשתף איתם פעולה, שנתרכח בנוכחות כל הטוב שהם הרעיפו עלינו. אבל אני עניתי תמיד את אותו הדבר. אני קוף, אני קוף! קוף אדם או קוף על-אדם. ואתם, אתם בני אדם. אתם בני אדם. אתם בני אדם, אבל חרא של אנשים.

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אהבה, חרא, טרור, מוות, מלחמה, משמעות החיים, נערי האוצר, סירחון, קוף, קופי אדם, רצח.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים