שבע – מריוס הנגר

מריוס הנגר לא באמת היה הדוד של הילד שישוואנאדו. זאת אומרת, מבחינה ביולוגית לא היה בינהם שום קשר, אבל בפועל הוא כן היה סוג של דוד. לא הכי קרוב, אבל דוד. פעם הוא אפילו נתן לו מתנה ליום ההולדת שלו, ברווזון עץ קטן ולא משוייף עם זיפים שנתקעים מתחת לציפורניים. סוניה קאפצ'קובה, אימו של הילד שישוואנאדו התחתנה והתגרשה חמש פעמים. ילדים היו לה מכל הבעלים, שניים מכל אחד. הילד שישוואנאדו היה בנו השני על הבעל הרביעי. תשומת לב מן הסתם, הייתה במחסור באותם הימים ובאותו המקום. מריוס הנגר היה בעלה הראשון של אימו של הילד שישוואנאדו, ובמבט לאחור, הוא היה הבחירה הכי מוצלחת שלה, הוא היה אדם טוב וישר. מדי פעם היה מגיע מריוס לבקר את אימו של הילד שישוואנאדו, את ילדיו וגם את הילדים האחרים והוא היה מתייחס יפה לכולם ואפילו מביא עוגיות. מדי פעם הילד שישוואנאדו היה הולך לנגריה של מריוס ומתפעל מכל מה שהלך שם. הוא היה מביט בכל הכלים, משחק בנסורת שעל הריצפה ומחכה שאף אחד לא יראה כדי שיוכל להריח קצת דבק. בימים אלו התגורר מריוס הנגר מעל לנגריה שלו יחד עם שיפרה, שותפתו לחיים בשנה האחרונה. באחד הימים, עקב אי אלו חילוקי דעות בינהם מצא את עצמו מריוס בוהה במראה שבחדר האמבט וחושב מחשבות מפותלות.

**–> מחשבה מתחילה:

כשאת משאירה ככה את הגיגת על הרצפה, עם מים בפנים, שהם כידוע לכל שקופים, ועם המנורה המחורבנת שלנו, שלוקח לה חמש דקות שלמות להתחמם ולהאיר כמו שצריך, כוסאומו של אל גור, יכול הבנאדם לבוא, לחשוב שהגיגית ריקה, להזיז אותה וככה להחזיק רק בצד אחד. ואז הבנאדם עלול לשפוך את המים, שהוא בכלל לא ראה אותם, והמכנסיים של הבנאדם עלולים להירטב, וגם הרגליים שלו, והרצפה והפנלים והקיר. והכלב המטומטם הזה שבדיוק עבר בגלל הצעקות, והוא עלול לשתות את המים, למה שהוא חמור הכלב הזה, והמים האלו שיש בהם סבון, יעשו לו בועות מהאף, ולהקיא מהפה, ולחרבן קטנים כאלה מהתחת, רכים. וכל היום של הבנאדם, וגם היום של הכלב, הלך. חרא של יום, חרא. הכל בגלל גיגית. אז הבנאדם, הוא מבקש, בנימוס, ככה יותר לא לעשות. אבל מה? זה עוזר משהו? כלום. אז קם הבנאדם ועושה מעשה והולך להתקלח, להירגע, לחשוב קצת מה עושים. איך פותרים את הסבך הזה.

מחשבה מסתיימת. <–**

מריוס הנגר סיים להתקלח, נעמד שוב מול המראה, ציחצח שיניים, התגלח, מרך קרם לחות על הפרצוף וניקה את הבפנוחו של האף. מריוס הנגר יצא מהמקלחת והרגיש מוכן, הוא נכנס למטבח והתכוון לפנות אל שפרה. הוא החליט לדבר איתה שוב על הגיגית, אבל הפעם הוא החליט לדבר בעקיפין, ככה שהיא תבין שהוא צודק בעניין הגיגית בלי בכלל לדעת שמדברים על הגיגית. מריוס הנגר לא היה טמבל, הוא ידע איך לדבר עם אנשים ועם נשים במיוחד. איך שנכנס למטבח הוא ראה אותה יושבת כשראשה שעון על מרפקיה ואלו שעונים על שולחן העץ שבנה לפני כשנה. שפרה הרימה את ראשה ומריוס הבחין בדמעות זולגות על לחייה ונופלות על השולחן. הוא נזכר בימים שבהם עבד על השולחן הזה בנגריה שלו, הוא נזכר במשלוח של העץ המיוחד, זה שהגיע מדרום אמריקה, עץ מיערות הגשם, יקר ויוקרתי. שיפרה פנתה אל מריוס ואמרה:

מריוס הנגר, אהוב ליבי, יש משהו שאני צריכה להגיד לך, ישנו דבר מה שהסתרתי ממך. שמי אינו שפרה, שמי האמיתי הוא סוזן קלופצנהיינץ, סיפור חיי ארוך ומפותל הוא. לא הייתי זונה בקרקס של צוענים ולא שכחתי את כל שנות ילדותי לאחר שנפלתי מגבו של הפיל. עד לפני שנתיים הייתי חוקרת מפורסמת של קופי אדם. נסיבות טרגיות ומשונות הביאוני לכאן.

הפוסט הזה פורסם בקטגוריה אבא, אביר, אהבה, אספסוף, אקדמיה, גזר, החתול של שרדינגר, מריוס הנגר, סוניה קאפצ'קובה, קופי אדם, שיפרה.‏ קישור ישיר לפוסט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים