מרמיטה

 מוות בשלושה חלקים

חלק ראשון - הנפילה

 
אז עשית את זה. היא לא מרוצה ואתה מתוסכל כל כך, אתה רוצה אותה אתה רוצה שהיא תהיה פתוחה ורגועה וכולה שלך אבל אתה לא יודע איך. אתה מנסה לתקן, או לפחות כך אתה חושב, אבל בעצם אתה עושה את זה גרוע יותר ואז היא בוכה וצועקת ואתה מסתכל עליה בפנים סתומות ולא מבין מה קורה וגם היא כמוך, לא מבינה אותך בכלל. שיח חרשים. אחרי כל כך הרבה זמן עם אהבת אמת ואינסוף כישלונות היא עוזבת אותך ואחרי זמן לא מספיק ארוך אתה רואה אותה עם מישהו אחר ואתה מנסה לשכנע את עצמך שזה בסדר ולא ממש מזיז לך והיא נעלמת מחייך לגמרי, לפחות כך אתה חושב, אפילו טלפונים כבר אין. אבל השמש כבר לא ממש זורחת והירח כבר אף פעם לא ממש מלא. וכל היללות לתוך הלילה אין בהן טיפה אחת של נחמה. אתה נראה כמי שחייו חזרו למסלולם אבל בעצם אתה סתם מסתובב חסר חיים על מסלול של מוות. ואז, יום אחד, כך סתם במקרה אתה רואה את השם שלה ותמונה קטנה בעיתון, תאונת דרכים, הסיפור הרגיל, נהג שיכור, כביש חלק, לא היה לה סיכוי. ובכלל, איך הגעת לחלק זה של העיתון וממתי בכלל אתה קורא עיתונים. הלוויה שלה מתקיימת היום,  בעוד שלוש שעות. אבל אתה יודע שיהיו שם כולם, ואתה יודע שיסתכלו עליך ברחמים, ואתה יודע שתרגיש אשם בלי סיבה, ואתה יודע שאתה תבכה ואתה יודע שמבטיהם המרחמים רק ידקרו אותך חזק יותר ויותר, ואתה יודע שלא תוכל לשלוט בבכי הזה, ואתה יודע שזה יעשה לך רק רע, מאוד רע. ועדיין, אתה תלך והכל יהיה כמו שחשבת רק גרוע יותר. אתה תחזור הביתה לבד ואתה תרצה למות באותו הרגע ובאותו המקום, הצליל העמום הזה של נפילת האדמה על התכריכים הלבנים יהדהד בראשך ללא הרף. אתה תיזכר בכל מיני דברים ראויים יותר ופחות, אתה תיפול על הרצפה הקרה ותתפתל מצער וכאב ואתה תקיא על הרצפה לידך את כל מה שאכלת בבוקר, ואתה תפסיק לאכול ולשתות כי לשום דבר כבר לא יהיה טעם והקיבה שלך תחפש נחמה ולא אוכל ויהיה לך קר כל כך כאילו שהשמש כבתה, אתה תרגיש איך החיים מתרחקים ממך ואתה מהם, אתה תרזה ואתה תחלה ואתה תצלול לתוך העמוקות שבתהומות נפש האדם, למקומות שאין נמוך ועלוב מהם.

חלק שני - דיכאון

ואז, בבוקר אחד, ביום אחד, אחרי ימים רבים של סבל ולילות ללא שינה, אתה תמצא את עצמך על ספסל עץ ציבורי אחד, וקרן שמש אחת תחדור לתוך עינך ותחמם אותך בעדינות היא תתפשט עליך עוד ועוד וזה יהיה לך נעים, התחושה הזאת תהיה לך זרה אבל גם קצת מוכרת. אתה תתמלא אנרגיה אתה תקום ואתה תעלה הביתה בריצה במדרגות, אתה תצא למרפסת ביתך שבקומה השישית ואתה תיצמד אל המעקה ותביט על העיר שמתנהלת כהרגלה. על הפקק הקטן והקבוע שמול הבניין, על העצים המשחירים מעשן המכוניות ועל האנשים השפופים המהלכים באוטומטיות מחרידה. על ילדים בדרכם לבית הספר שבמשך השנים היפות ביותר של חייהם ירמוס כל פיסה של סקרנות ויצירתיות שיש בהם ועל החתולים הרזים והחולים שמסתובבים סביב לפח האשפה המשותף והמסריח ובין כל פיסות הזבל המפוזרות על הרצפה. והכל יהיה מסריח ומכוער וחסר חיים, לכל יהיה צבע אפור של מוות, לעיר, לאנשים, לקירות הבניינים המפויחים, למדרכות האספלט המלוכלכות, לתחנות האוטובוס ההרוסות, ללוח המודעות המתקלף, לעמודי החשמל המכוערים, לכל דבר ודבר. האנשים יראו מכוערים מבפנים ומבחוץ, אתה תחפש נחמה בבוקר הזה שהביא איתו רגע קטן של חסד ולא תמצא. רק גבעול חמציץ קטן עם שני עלים שמבצבץ מתוך סדק באספלט, אבל זה יהיה מעט מדי וגם הוא עצמו חסר סיכוי לחלוטין.אז אתה תבין שאין ברירה, שעכשיו זה הרגע הכי נכון וכאן זה המקום הכי טוב, כי כבר לא יהיה גרוע יותר וגם טוב יותר כבר לא יהיה, מבפנים אתה כבר מת ומשם כבר אין חזרה.

חלק שלישי - הסוף הצפוי 

מת, לא רדום ולא חולה, מת. והרי אין זה ראוי להסתובב בין החיים עם מוות כזה גדול בפנים, לא שאתה היחיד, אבל בכל זאת. אז אתה תקפוץ. תטפס על המעקה תביט אל השמיים לרגע והם לא יביטו אליך חזרה, כי אין שם שום דבר, לא אלוהים ולא שטן, לא גן עדן ולא גיהינום, ביום טוב ציפור וביום רע עננות אפורה. אתה תתמקד בנקודה אחת על הרצפה שתחתיך, בכתם בהיר בין כל הכתמים הכהים, בין גבשושית אחת לשכנתה ותקפוץ. כך בדיוק יבוא עליך סופך. מעוף קצר ומוות מהיר, גולגולת מנופצת, שלולית דם, מפרקת שבורה וגפיים מעוותים. על מדרכת האספלט כמוצג מושך במיוחד בתערוכה משמימה מדי. שכנים ועוברי אורח יתגודדו סביב למה שנשאר ממך. אילו הייתה נפש בגוף האדם, אז הנפש הפצועה והדמיונית הזאת שלך הייתה יוצאת מהגוף המרוסק ומשייטת  באוויר בין האנשים הזרים והמוכרים ומביטה בפרצופיהם המבועתים. אימהות יכסו את עיניי ילדיהן ויביטו עמוק לתוך הזוועה המפורשת הזאת המונחת על הארץ. שכנים יודעי דבר יגידו שהם מבינים, הם הרי מכירים את הסיפור, אבל בכל זאת, לקפוץ מהחלון? איך אפשר? הם ינסו להסביר לכולם למה לא היית צריך ובעצם הם רק יחפשו לעצמם תירוצים להמשיך בחייהם העלובים ולא לעשות את אותו הדבר בדיוק. יבוא האמבולנס שייקח אותך וישאיר כתם אדום, כהה ודביק על האספלט, מזכרת קצרת חיים לקיומך בבניין דירות זה. הגשם הראשון ימחק גם את המזכרת הזמנית הזאת וממך תישאר רק שמועה שתלך ותדעך. אבל אתה כבר לא תהיה, לא הגוף שנרקב ונאכל על ידי רימות ורמשים ולא הנפש שלא הייתה קיימת מעולם. גם בלוויה שלך תהיה נפש אחת שתגיע לשם במקרה וסופה יהיה זהה לשלך. ולא יהיה בזה שום דבר חריג או יוצא דופן וגם לא היגיון או סדר, פשוט מפני שכאלה הם חיינו ואין דבר שאנחנו יכולים לעשות בנידון, חוץ כמובן מלעשות כמוך.