יום שבת 20 יוני
2009
מלכישוע - VII
מאת מרמיטה, תחת הנושאים אבא, אהבה, אוטובוס, אימא, אלוהים, בית ספר, בן זכר, בר מצווה, הורים, ילד, ילדה יפה, ירושלים, מלכישוע, משאלות, משמעות החיים, סבא, סבתה
אין תגובות
בפרקים הקודמים:
אימרה שסבא שלו היה אומר לו מדי פעם בפעם: "כשאתה עצוב ואיבדת את כל החלומות שלך, אין שום דבר כמו קומזיץ ופחית של שעועית משומרת"
מוצא האב: אימא שלו פולניה, אבא שלו פולני גם כן. הוא נולד בארץ ישראל במעברת "רחמנא - ליצלן" שנמצאת בסמוך למקום בו נמצאת היום ירוחם.
שם הסב מצד האב: ז'יבסקובליק
שם הסבתא מצד האב: מצלושקה
מוצא האם: אימא שלה הגיע מכפר נידח איפשהו בצפון אפריקה, אבא שלה היה מהעיר הגדולה כמעט
אריסטוקרט (עד כמה שזה היה אפשרי בשביל יהודי) ממשפחה משכילה אך שמרנית. שניהם אם זה לא ברור עד כאן היו מרוקאים.
שם הסב מצד האם: ז'ורז'
שם הסבתא מצד האם: ז'ורז'ט
הערת המחבר: אולי עדיף שלא תמשיכו לקרוא. באמת. יש פה בהמשך, גזענות, עדתיות, אנטישמיות, יהודים אכולי שנאה עצמית, עיוורן, רוע לב ותאורים גרפים להחריד של מעשי זוועה נוראיים. שומר נפשו ירחק ואל תגידו שלא אמרתי לכם!
למשפחתו של סבא של מלכישוע היה עסק להשכרת כלי אוכל חד פעמיים. כולם שנאו אותם. היה להם מונופל בכל כפרי האזור. הם היו משכירים אותם במחיר מופקע, מחייבים את השוכרים לשטוף את הכלים לפני ההחזרה, ואז, אל מול עינייהם הכעוסות של הלקוחות, היו זורקים את הכלים לפח המיחזור של הרבנות המקומית ומהם מקבלים מחיר גבוה לפי אונקייה. אם לא היה די בכך, דודו של סבא ז'יבסקובליק, היה הרב שהוציא את פסק ההלכה לפיו, כל נשות הכפר, על שום שיכלן הרפוי, אינן מסוגלות לשמור על כשרות הבית ועל כן על כולם להשתמש רק בכלים חד פעמיים ולאכול רק אוכל שבושל על ידי הטבחים המורשים בלבד. הטבחים, כמעט מיותר לציין, היו כולם גברים, וכולם, באורח פלא, עבדו במסעדה של אחיו. כאמור, משפחת שוורץ, על כל סעיפייה וספיחייה, הייתה שנואה במיוחד, בכל הכפר, בכל הסביבה ואפילו כמעט בכל פולין. יש לציין שבשונה מיהודים אחרים בפולין של אותה תקופה משפחת שוורץ הייתה שנואה גל על ידי היהודים וגם על ידי הגויים. על כן, לאחר הפוגרום הגדול, לא מעט מתושבי הכפר וסביבותיו מצאו נחמה במה שקרה למשפחת שוורץ. אפילו יהודים טובים במיוחד, אפילו כאלו שנאנסו וראו את כל בני משפחתם נרצחים באכזריות ורק הם נצלו בדרך נס, אפילו אלו שגורלם היה שכזה, מצאו נחמה בגורלה של משפחת שוורץ השנואה. כשהגיעו הפורעים לכפר, הם התחילו עם כבוד הרב. הם גררו אותו לכיכר, תלו אותו הפוך מהמזרקה על שם פטלובז'סקובסקי הקדוש, ושיסו בו את כלביהם עד שמת. הכלבים קרעו את פניו ואכלו את תוכן גולגלתו. כמעט מיותר לציין שכל שאר בני המשפחה היו קשורים אל מול מוקד ההתרחשיות, שלא יפסידו שום דבר חס וחלילה. היחיד שלא היה שם, היה הסבא של מלכישוע, ז'יבסקובליק שוורץ. הוא הצליח להתחמק לתוך ארובה סדוקה של בית סמוך לכיכר, דרך הסדקים הוא ראה את הכל. הוא ראה איך הם המשיכו עם אישתו הראשונה, כמה יפה ועדינה היא הייתה לפני, ככה מושפלת ומחוללת היא הייתה כשסיימו. למען האמת, רגע אחד לפני שהם סיימו, כי רגע אחד אחריי שהם סיימו, היא הייתה מתה, שני כדורים עברו דרך הגולגולת שלה. גורל דומה עבר על כל בנות המשפחה, אשת הרב, אימא שלו (הסבתא-רבה של מלכישוע), ועוד שתי בנות דודות שלו, תאומות זהות שנהגו לפקח על הנעשה במסעדה המשפחתית. כך הוא ראה את כל בני משפחתו המורחבת ועוד רבים מיהודי הכפר, נשחטים בכל מיני דרכים יצירתיות יותר או פחות. מתוך הכיכר המרכזית של הכפר זרם נחל של דם וקרעי אברי אדם, עד כמה שיהודים נחשבו לבני אדם באותו המקום ובאותו הזמן. לאחר שחזרו הפורעים לביתם נמלט ז'יבסקובליק והחל במסע שתחילתו בכפר עלוב והרוס למחצה, המשכו בשליטה מוחלטת בשוק הפולני של הכלים החד פעמיים וסופו בהימלטות הרואית מאושוויץ לישראל בחברת אישתו השניה, מצלושקה. מאיזו סיבה לא ברורה, ככל הנראה טעות של אחד הפקידים במשרד הקליטה שלא קלט את שמם ומקום מוצאם וכך כשהגיעו לארץ ישראל, הם נשלחו למעברת "רחמנא - ליצלן". מעברה עלובה בדרום הארץ בה שולט החול והאבק ואפילו הכולירע אינה מתקרבת אליו. כעבור שנתיים, נולד רחמים, אביו של מלכישוע. הילד היה בריא אבל מכוער. אפילו המוהל קצת נרתע למראה התינוק. אבל הוא חתך, כמו קצב הוא חתך, ללא רחמים וללא ספקות.
ז'ורז'ט הלא היא סבתו של מלכישוע מצד אימו חייה את כל חייה המוקדמים בכפר עלוב ובעוני נוראי. בגיל 11, לא לפני שביצע בה מעשה סדום לכבוד חג הפסח, אבא שלה מכר אותה לסוחר עשיר מהעיר הגדולה. הסוחר קנה אותה כשפחה לבנו הצעיר ז'ורז', זה שבדיוק חגג את בר המצווה שלו ואת הוא הילדה קיבל כמתנה. הם הלבישו אותה בשמלה ארוכה שחורה והשיבו אותה בפינת חדרו של ז'ורז'. ז'ורז'ט הייתה ילדה יפה מאוד, גבוהה שחורת שיער וכהת עיניים. היא הייתה המומה מכל האושר והפאר שסבב אותה לפתע, היא הייתה מוכנה לעשות כל דבר שיבקשו ממנה והיא אכן עשתה. ברירה מן הסתם לא הייתה לה אבל גם לא היה צורך לעמת אותה עם העובדה הזאת. האב קיווה שהבן יבין את הבדלי המעמדות בינהם, יאבד את בתוליו באופן מכובד, ישתמש בשפחתו כמקובל ובאופן כללי יתנהג כפי שראוי להתנהג. אך ז'ורז', שההורמונים בדיוק התחילו להתרוצץ בגופו והבדידות הקשה בה חי בבית המידות המפואר החלה לתת בו את אותותיה, לא היה מסוגל לשקר בליבו. וכך, כמובן שלמורת רוחו של האב, התאהב הנער הצעיר בשפחה היפה והכנועה. הוא לא הפסיק לדרוש שיתנו להם להינשא, להקים משפחה ולחיות בעושר ואושר לעד. אביו, (הסבא רבה של מלכישוע) לקח את הילדה וכלא אותה במרתף, בתקווה שהבן ישכח מכל העניין, ומדי פעם היה שולח את רב המשרתים שלו שיכניס בה קצת משמעת. לאחר ארבע שנים שהיא הייתה כלואה, שני הריונות לא מוצלחים (ככל הנראה מהמשרת), פרץ ז'ורז' למרתף, שיחרר אותה ויחד הם נמלטו לארץ ישראל. גם אותם שלחו ממשרד הקליטה למעברת "רחמנא - ליצלן", אך הפעם לא הייתה כל טעות. גם רות, אימו של מלכישוע נולדה באותה המעברה.
לאחר 13 שנים, בטיול בר-המצווה של רחמים ובני כיתתו, היא סוף סוף שמה אליו לב. הוא כל כך רצה אותה, הוא רצה להחזיק לה את היד, לאחוז אותה במותניה ולהרגיש את ניצני שדייה הצעירים כנגד גופו המבולבל. אבל הוא לא ידע מה לעשות, איך לגשת, איך להתחיל, מה להגיד. אף אחד, אף פעם, לא הסביר לו מה היא אישה או נערה צעירה ואיך לכל הרוחות מתמודדים עם היצורים האלו. במשך חייו הקצרים, לא נהג המזל לפקוד את רחמים. אמנם, מעולם לא התרגשו עליו טרגדיות נוראיות, אבל הוא מעולם לא זכה בשום דבר, תמיד נעמד בתור האיטי ביותר, דרך על חרא של כלב בערך פעם בשבוע ובאופן כללי נהג להענש על מעשים של אחרים ולחטוף מכות קטנות כדרך קבע. בטיול הבר-מצווה שלו ושל בני כיתתו היה רגע אחד, רגע אחד קצר אך מספיק שבו המזל פקד אותו כפי שלא עשה קודם מעולם וגם לא אחרי. ורחמים באופן קצת מפתיע יש לומר ניצל את אותו הרגע עד תום. בבוקרו של היום השני של הטיול התעוררה רות, וכשרצתה לצחצח שיניים, בהיותה עדיין אפופת שינה, היא נכנסה בטעות למקלחת של הבנים. השעה הייתה עדיין מוקדמת מאוד ורק רחמים, שמפאת ביישנתו הרבה נהג לקום ראשון ולהחפז אל המקלחת בתקווה שהוא יהיה בה היחיד וכך יוכל להתקלח בשלווה ללא נוכחותם המלחיצה של בני כיתתו, היה במקלחת. וכך, בשאננתו, יצא רחמים מתא המקלחון כשהמגבת היחידה שלו על ראשו, מנגב היטב את שערות ראשו בלי לשים לב שבדיוק באותו הרגע נכנסה רות למקלחת. היא נעמדה המומה מול עירומו הרחוץ של רחמים וללא משים פלטה אנחה קצרה ודקה. רחמים הסיט מייד את המגבת כדי להסתיר את מה שנראה היה לו באותו הרגע שהכי חשוב להסתיר. הוא השפיל את מבטו ושאל את רות "אבל מה את עושה כאן? זו המקלחת של הבנים!". רות ענתה "סליחה, לא התכוונתי, התבלבלתי בדלת, אני הולכת" ופנתה לצאת כשהיא נבוכה מאוד והתמונה המוזרה הזאת של גופו הערום של רחמים מהדהדת בראשה. מיותר כמעט לציין שזאת הפעם הראשונה שבה ראתה רות זכר עירום שאינו תינוק ולצד המבוכה הרבה הייתה סקרנות גדולה לא פחות שהקשתה עליה להסב את מבטה מהדבר הזה שלרחמים היה ולה לא. אבל רחמים שהרגיש שכבר אין טעם בבושה ומבוכה שאל אותה "את רוצה לשבת לידי היום באוטובוס?" והיא כמובן לא יכלה לסרב וגם לא רצתה, בסתר ליבה היא קיוותה שתהיה לה עוד הזדמנות.
