גדעון בן גוריון – פרק ה (אחרון ודי, למה נשבר לי הזין ממנו)

העתיד.

האם אנו חלק ממנו? עתיד, עכשיו זה בסך הכל העתיד של מקודם, ומקודם העתיד נראה בקושי, במעורפל. ולא שעכשיו הכל ברור, נהפוך הוא, אבל מקודם העירפול היה סביב העתיד, ועכשיו זה ההוה שמעורפל. בכל אופן הייתי רוצה להיות חלק מהעתיד, גם אחרי שאמות.

 

למה לך, אחרי שתמות, מה איכפת לך מה יהיה אחרי שתמות?

 

אני רוצה שיזכרו אותי.

 

שיזכרו אותך? מה איכפת לך שיזכרו אותך אחרי שאתה מת, אתה מת וכשאתה מת אז אתה מת, מת! מת זה מת לגמרי אין חוכמות, אתה לא יודע מה הולך, אתה מת. גם אם יבנו סביב הקבר שלך איזה טאג' מהאל, אתה לא תשים לב. גם אם יזרקו את הגופה שלך לנהר שתירקב ותהיה אוכל לדגים וצלופחים, גם אז לא תשים לב, יכולים לשרוף את גופתך, לתלות אותה בכיכר העיר ליבוש, לתרום אותה למדע, למועדון של נקרופילים, לחניטה אצל החונט הידוע תוחטאן טאחטאח, וכלום, לא תשים לב.

 

אבל עכשיו אני חי

 

סבבה לך, תמשיך כך, אבל אל תבזבז את הזמן בלדאוג לאחר כך. עזוב את זה בשקט. אני מצדי שהעולם כולו יתפוצץ לתןך השמש רגע אחרי שאני מת.

 

אני לא מאמין לך.

 

אל תאמין.

 

אז מה היא המורשת שלך?, מה אתה רוצה להעביר הלאה?

 

שנמאס כוסאומו, נמאס מכל החרא הזה, הכל זבל, כולם! לאנשים כמוני נמאס מהחיים, נמאס מהמצב, נמאס מההורמונים שמשגעים לנו את המוח, מהזיונים, מהחשבונות, מהכל, נמאס!

ואז יש כמה שממציאים לעצמם סיבות לחיות, והם הופכים את זה למסע צלב קדוש שהציל אותם מתהום הנשייה ועכשיו הם בטוחים שכולם חייבים בדיוק אותו הדבר. מנהיגי כת מטומטמים, אני שונא אותם ומאחל לכולם מוות ביסורים קשים.

 

א.

היה יום חמישי, מעונן

ואז ירדנו לאיטנו

במורד הרחוב הראשי

וכולו חלונות ראווה

ותחבנו אפינו לתוך פינכתם

וריחרחנו, ומששנו, ושפטנו

את כל תכולתם

וחיפשנו בדבקות

האם יש ברשותם

משהו מספיק זול

כדי שנצטרך אותו

ונכנס בשביל לקנות

אבל לא זול מדי

כדי שלא נזלזל

 

 

ב.

קברים של יהודים

הם בכל מקום

מתחת לגשר

בחניה של הקניון

קברים של יהודים

זה כל כך קדוש

באים הרבה דוסים

ואוכלים לך את הראש

 

ג.

מה יפות הן עייניך

מה מאיר חיוכך

מה צחורות הן שינייך

ומה מזמין עכוזך

 

ואני הזדקנתי

שערותי מלבינות

פני מתקמטות

ועיניי מסתמאות

 

מה מבריק שערך

מה ארוך צווארך

מה מושכים הם שדייך

ומה זקופה היא דמותך

 

ואני הזדקנתי

שערותי כבר נושרות

צעדי מכבידים

ואוזני מתקהות

 

מה ארוכות הן רגלייך

מה מרשים מבטך

מה בוטחים צעדייך

ומה מפעים קיומך

 

ואני הזדקנתי

שערותי מתייבשות

גבי מתעקם

וזיקפתי נשתכחה

 

אבל בואי אלי רק עוד פעם אחת

בואי…

אני כבר נרדם

 

 

 

זדיינו, אין תמונה היום!

 

בקטגוריה אבות האומה, אלוהים, אלימות, ארמדילו, בית זונות, בית חולים, בית כנסת, בית מרזח, בית ספר, בית ראשון, בית שני, גדעון בן גוריון, דילדו, חיים קשים, חרא, טיפים לשמירה על הגזרה, כוס, מוחיטו, מזדיינות עם ערבים, מחזורי מילנקוביץ', מין אוראלי, מין בטוח, מין מזדמן, נערי האוצר, פקודות שנכתבו בדם וחרא, קישוא, רגל קרושה, רוח הקודש, רצח, רקטום, רקל וולש, שמאלניות, תאי גזים, תרנגול | להגיב

גדעון בן גוריון – פרק ד

סימה, אישתי. את סימה פגשתי לראשונה בבית הספר התיכון שלי. לא היינו אז חברים וגם לא היינו קרובים כלל. אבל היא התגוררה ליד המיליטנט ומשפחתו שהיו ביחסי חברות עם הורי. כך שהייתי פוגש אותה מדי פעם כשהיינו מגיעים לביקור אצל משפחתו של המיליטנט. וכך לאט לאט, על להבה קטנה התבשלה לה אהבה. לא ממבט ראשון או שני, לא אהבה סוערת ומחרידה. אהבה שקטה, איטית וטובה. אהבת אמת. חיי נפשי סימה, אני אוהב אותך.

 

משפטים שסימה אומרת: אני מאד אוהבת מלפפונים, כל יום אני אוכלת אחד.

 

 

התחתנו באירוע מצומצם. ככה רק כמה בני משפחה וחברים קרובים במיוחד, ובני זוג, ולמי שיש ילדים אז גם, וקצת חברים מהעבודה, גם של ההורים, והחברים הכי טובים של כמה בני משפחה, הם הרי כמו משפחה ממש, וזהו, נראה לי.

 

משפטים שסימה אומרת: יש לי כירופרקט מצוין להמליץ לך, את רושמת?

 

חיי המין שלנו מעולם לא היו סוערים במיוחד. אנחנו שנינו אנשים של הנאות פשוטות, לא מצפים לזיקוקין בין הסדינים וגם לא לביצועים אולימפיים. מדי פעם רוצים סקס אז מתעניינים אצל הצד השני. ואם לא אז לא, ואם כן אז כן. קצת מתגפפים, מתפשטים (מין אורלי אם אנחנו ממש בעניין) ובסוף מקיימים את פשוטו של המעשה. אבל לא חייבים כלום. באותו עניין זכורה לי אותה הפעם מספר חודשים אחרי לידתו של ילדינו היחיד, וסימה התלבטה בעניין אמצעי מניעה מספר ימים. היא שאלה אותי מה אני חושב, במה כדאי להשתמש פרטה את האפשרויות, את היתרונות והחסרונות. בסופו של יום אמרתי לה סימה יקריתי, כל היום את מדברת על אמצעי מניעה, למה שלא נמנע ככה איזו משהו?

הסתכלה עלי ככה אמרה לי "שכח מזה"

אז שכחתי, למה אני, ככה אני. וכאלו הם היחסים ביננו.

 

משפטים שסימה אומרת: אני וחמותי מסתדרות מצויין (רק לא בפסח).

 

כאמור, לסימה ולי יש בן. אני חושב שהוא מתבייש בי והאמת שגם אני קצת מתבייש בו. החיים שלי ושלו התגלגלו כך שאנחנו מרוחקים. אני לא ממש יודע למה ואיך להסביר את המצב הזה אבל זה המצב. סימה אישתי עוד מצליחה מדי פעם לחדור לליבו של הבן. להתוודע לעולמו הפנימי, לדרך שבה הוא חווה את העולם, ליחסיו עם אחרים. אבל איתי קשה לו. אני אוהב את בני אהבת אב אמיתית אבל אני חושש שלא הצלחתי בחינוכו של הבן. מדי פעם סימה מספרת מה עובר עליו וגם זה בקושי. לפעמים אני מרגיש אותו כאבן בתוך החזה, כמחנק. ואז באה סימה ומנחמת אותי. לפעמים אני מנסה ואני פונה אליו, אבל המיליםֿ הן אף פעם לא מבטאות את שאני באמת רוצה להגיד. והבן הוא מביט אלי ומבטו אדיש ומיואש, הוא לא אומר דבר וחוזר לענייניו.

 

משפטים שסימה אומרת: אתה תראה, הוא עוד יתבגר והכל יהיה בסדר.

 

פעם שאלתי את סימה האם היא חושבת שיש איזשהו יקום מקביל שבו אחד מאיתנו מת היום. נדרס במעבר החצייה, טבע בבריכה, או אפילו אכל סנדוויץ' טונה עם מיונז מקולקל. יקום שבו פסיכופט נכנס אלינו הבייתה ומשסף לי או לה את הגרון. סימה הסתכלה עלי במבט משתומם השתהתה מעט ואמרה, ברור. הרי ישנו מספר אינסופי של יקומים מקבילים ולכן כל אחת מהאפשריות חייבת להתקיים באיזשהו יקום. ובכנות גדעון יקירי כל עוד זה מתרחש באיזהשהו יקום מקביל זה מעניין אותי כקליפת השום המונחת על שלג דאשתקד.

 

משפטים שסימה אומרת: מהכיתה שלי ביסודי יצאו שני טייסים ואחד בסיירת, ורותי שישבה ליידי שנתיים, עכשיו היא ראש דירקטוריון ציבורי.

 

*המיליטנט תמיד היה מיליטנט ותמיד ידעתי שהוא כזה, אפילו שהייתי ילד ועוד לא הכרתי את המילה הזאת, מיליטנט, ידעתי שזה מה שהוא. מיליטנט. המיליטנט ואישתו החרישית היו חברים של ההורים שלי. היו להם, למיליטנט ולאישתו החרישית שלושה בנים, עם שמות מיליטנטים של מכונות מלחמה וחיות טרף. אחד הבנים חזר בתשובה, עם בגדים שחורים וכל החרא הזה. אחד אחר לובש מדים ויורה בערבים. והשלישי, אני לא יודע, אני מקווה שהוא יצא מהארון. אישתו של המיליטנט, היא אומללה. צל אדם חסר אישיות, חבל, כי נראה היה שחיוכה העגום נהג להסתיר אמת. אמת כלואה בעולם גברי ואלים.

 

 

לבד,

לבד הוא האדם

נולד, חי ומת

לבד

רגעים קטנים, קצרים

מוקפים בבדידות

לבדידות יש סוף והתחלה

תחילתה בצאתנו אל העולם

מרחם כואב, מפתח עם קרע

רטובים, מכוערים וחסרי אונים

וסופה בהסתלקותינו מהעולם

בגוף מתכלה ומתעכל

מתפרק ומביש

יבשים, מכוערים וחסרי אונים

 

לבד

גם אני לבד

גם כשאת באה לחבק אני לבד

את לוקחת את החיבוק והוא רק שלך ובשבילך

על כל פיסה של שקט ביננו את משתלטת

לא משאירה חלל ריק, רק את

אנחנו ביחד, ואני לבד

אבל גם את,

לבד

אני רואה את בדידותך

מסוגרת לה שם בפינה

חסרת אמונה, ספקנית

הביחד הזה שלנו

יש בו כל כך הרבה בדידות

 

20151030_154530

 

 

בקטגוריה אם האלוהים, גדעון בן גוריון, גמד גינה, דיאפרגמה, החתול של שרדינגר, מין אוראלי, מציצה, משמעות החיים, נסיון התאבדות, סמים, סקס, פורנו, רכילות, שירה, תפוחי אדמה, תרנגול | להגיב

גדעון בן גוריון – פרק ג

ש: שלום גדעון

ג: שלום שמרית

 

ש: אז איך הכל התחיל?

ג: תראי, כשהחלטתי שאני רוצה לכתוב את קורותי היה לי ברור שאני רוצה לעשות כן באופן רציני ובכנות מלאה ויחד עם זאת עמדה לנגד עייני המטרה שהקריאה תהיה מעניינת לכל אדם. שתהיה מאירת עיניים ופוקחת תודעה. שתהפוך את העולם הזה למקום טוב יותר, אפילו אם זה ממש רק בקצת. בכל אופן, היה לי ברור שאני צריך לפתוח באמת הפשוטה, בחשיפה של הדברים הבסיסיים ביותר. לפתוח ולומר: "שלום, שמי גדעון בן-גוריון, נולדתי לפני כך וכך שנים, אני נשוי, יש לי ילד קטן ואני גר בפתח תקווה (או איפה שזה לא יהיה). אני עובד באיזה חברה שמנוהלת על ידי חבורה של אגומנייקים אומללים ותאבי בצע. היחסים שלי עם ההורים היו דפוקים באופן רגיל למדי, כלומר ברור לי שהם אשמים בהכל אבל אין לי את הכוח להתמודד עם זה באמת. וגם יש לי אחות שהיא אחות״.

 

ש: למה אתה מתכוון?

ג: הו! פה בדיוק הכל התחיל, אחותי. האחות הזאת שלי היא אחות בבית החולים, וכן היא גם כן רחמנייה למדי. בכל אופן הגישה החופשית שלה לתרופות ומרשמים יחד עם הצד ההיפוכונדרי שלי, הפכו אותי, לתקופה מסויימת לסוג של נרקומן, כזה שבעיקר מכור לתרופות עם השפעה על התודעה, משכחי כאבים, מרדימים, תחליפי סם, סירופים לשיעול, מכל הבא ליד ומשם לפה. ערבוב אחד לא נכון הביא אותי לחדר מיון שם עשו לי חוקן ושטיפת קיבה. הייתי מאושפז כמה ימים והשתחררתי. בבית החלמתי בקצב נורמלי ונראה היה שהכל מתחיל לחזור למסללו הרגיל.

 

ש: ומה קרה אז?

ובכן, לאחר כמה ימים התקשרה אלי הפרוקטולוגית הידועה דר' זנגבילוביץ' ואמרה שאני צריך לבוא לביקורת אצלה, ג: אז הלכתי. כשנכנסתי למרפאה היא באה לקראתי בחדר ההמתנה ואמרה לי, כנס, המזכירה שלי יצאה לזמן מה. אז נכנסתי. אז היא אמרה לי להתפשט ואני התפשטתי. אז היא אמרה לי להסתובב עם הגב אליה ואני הסתובבתי. אז היא אמרה לי להתכופף, ואני התכופפתי. אז היא אמרה לי תרפה, ואני הרפתי. אז היא אמרה לי אני שמה כפפות ונכנסת תתכונן, ואני התכוננתי. ואז היא נכנסה, ויצאה , ונכנסה ויצאה, אני חושב שקצת יותר מן הדרוש וההכרחי. ופתאום בלי שהייתי מסוגל לשלוט בזה, פרץ של צואה רכה ניתז מהתחת שלי, גייזר מצחין של פיצה חצי מעוכלת. החדר של דר' זנגבילוביף' התלכלך כולו.

 

ש: זה ממש מזעזע, ועדיין זה לא סופה של ההתרחשות אני מניחה?

ג: הו לא, לא ולא, יש עוד, והרבה. הובהלתי לחדר הניתוח שם דחפו לי אינספור חפצים רפואיים לתוך התחת וניתחו במשך כמה שעות. כשיצאתי הייתי שכוב מקופל על הבטן עם התחת למעלה, ככה הייתי שבועיים. ההחלמה לא הייתה כמתוכנן. נגרמו לי נזקים שערעוריתיים לחלוטין, עברתי כריתת חלחולת מלאה עם שחזור פלסטי ושתל תת עורי לשליטה על הסוגרים (לפתיחה הייתי לוחץ על שבב שהשתילו לי מאחורי האוזן). לרוע המזל ה,שתל לא עשה את העבודה והגוף דחה את השתל הפלסטי. אז בעצת ראש האגף החלטנו לחפש תרומה של חלחולת. וזה כצפוי לא קל, מסתבר שאתה יכול לבקש מקרוביו של אדם שבדיוק מת את הלב והעיניים שלו וזה יראה להם נורמלי לחלוטין, אה כן את הלב של אישתי אתה רוצה, את עיוניו היפות שלי בני האהוב, הכי בכיף, אבל חלחולת, מביטים עליך בבוז, הו! מי הוא זה שצריך להחליף את חלחולתו? האם ראוי להצילו? מביטים עליך אחוזי חלחלה. בכל אופן בסופו של דבר תרמו לי חלחולת של גבר בן שישים וחמש שמת בתאונת דרכים. המשפחה שלו שנאה אותו כל כך שלא היה להם איכפת כלל. לרגע אפילו היה נדמה שהם רואים בכך סוג של נקמה על כל מה שהוא עשה להם כל השנים. בכל אופן ופה מתחיל החלק הפראנורמלי של הסיפור,לאט לאט התבר לי שנשמתו המסוכסכת של המנוח, הבעלים החוקי והמקוריים של החלחולת שברשותי, עדיין שולטת על החלחולת. אולי לא חיכו מספיק, אולי איזה מכשפה קיללה אותו, או אותי, אני לא יודע ואני גם לא ממש רוצה או יכול לדעת. אבל מאז אני מחרבן כל פעם שרוחו המיוסרת מחליטה שצריך. בכל פעם שהיא מרגישה רפויה מספיק. בלי התראה מוקדמת, ככה פתאום, אני מחרבן. לפעמים לא יוצא כלום, אבל לפעמים, או הו! יוצא גם יוצא.

 

ש: ומה, אי אפשר להחליף?

ג: תראי, כפי שכבר בטח הבנת, למצוא חלחולת להשתלה זה לא צחוק. וגם הניתוח, לא פיקניק, ואני גם לא ממש יכול לספר דבר כזה לרופאים שלי, מה אני אגיד להם, תשמעו, יש איזה רוח רפאים ששולטת בחלחולת שהשתלטם אצלי בתחת, הם יעיפו אותי מכל המדרגות.

 

ש: אני מבינה. אז איך אתה חי עם כך החרא הזה עכשיו?

ג: מסל״מ.

 

ש: שזה מה?

ג: מוצרי ספיגה למבוגרים.

 

ש: חיתולים?

ג: כן, חיתולים!

 

ש: ואתה, מחליף לעצמך אני מניחה…

ג: בדרך כלל

 

ש: בדרך כלל?

ג: תראי, לפעמים… לפעמים היאוש תוקף, הדיכאון משתלט, הבאסה מרימה את ראשה הכבד והעצבות מכה בי בפטישי פלדה.

 

ש: ואז מה?

ג: אני מקבל מריחואנה רפואית ואחות רחמנית סעודית.

 

ש: והיא, היא אה… מנגבת או מורחת?

ג: מנגבת, מורחת, שוטפת, מיבשת, משחקת, מורחת קרם לעור מגורה, כל מה שדרוש, ודרוש הרבה.

 

ש: לסיום, יש משהו שאתה רוצה להוסיף?

ג: כן.

 

אחותי הצולעת,

אהבתיך!

ואוהבך הנני,

עדיין!

ואוהב אותך לנצח נצחים,

בינתיים!

 

20151105_081355

בקטגוריה אלי ישי, גדעון בן גוריון, חגי ישראל, חוויה חוץ גופית, מלחמה, פקודות שנכתבו בדם וחרא, פרוקטור אנג גמבל, קוף, רוח הקודש, רחמים, רקטום, שלדים בארון, תהום, תפוחי אדמה | להגיב

גדעון בן גוריון – פרק ב

למה אני מספר את סיפורי.

פעם קראתי על מחקר שבדק ומצא שלנשים יפות יותר יש סיכוי גדול יותר ללדת בנות. ואני חשבתי לעצמי, החוקרים האלו, כיצד הם החליטו מי יפה יותר ומי פחות, הם נתנו להן ציונים, עם תתי קטגוריות, הן מדדו אותן והתייעצו בינהם, נתנו להן לצעוד בשמלת ערב ולטופף בבגדי חוף, הקשיבו מי מצליחה לשכנע בחיוכה המקסים ובקולה הרך שהיא באמת אבל ממש ממש מבקשת שלום עולמי, והיא אפילו מוכנה לנסוע לאפריקה בשביל זה, ובשביל הילדים הרזים והיתומים עם הבטן הנפוחה, כדי לתת להם אוכל בקופסאות קרטון חום, ומים נקיים, וחיבוק, אבל היא תחזור, כי היא רוצה וללכת לאוניברסיטה, ללמוד יחסים בינלואמיים, ומשפט, ושם למצוא את גבר חלומותיה שיתמוך בה לקרירה רצופת הצלחות, אבל היא תזכור שהיא אישתו, היא גם תרצה לפנק את הגבר שלה, שירגיש שהוא גבר, היא תכין לו את האוכל שאימא שלו הייתה מכינה לו לפני שמתה מסרטן, והיא תתנצל שזה לא טעים כמו שלה. במיטה אחרי המקלחת היא תמצוץ לו באהבה, והוא יגמור לה בפה, ויזיל דימעה, וישיב לה במנה אחת אפיים של שלושים דקות של ליקוק קצוב, עד לאותה אנקה מיוחלת, לרעד בשרירים, ולהסמקת הלחיים והחמוקיים, לריפיון המענג שלאחר השיא, והם ילכו לישון מחובקים ואוהבים, והשלום העולמי יהיה על הזין שלהם. אבל לפי החוקרים יש סיכוי גבוה, גבוה יותר מ 50% בכל אופן, שתיוולד להם בת, ואם הגבר לא ממש מכוער, יש סיכוי שתוך עשרים – שלושים שנה תיוולד להם גם נכדה. ואלי רק אולי הנכדה באמת תתמיד עם הקטע הזה של השלום העולמי. אבל אז זה כבר יהיה מאוחר מדי וזה גם בכלל לא קשור לסיפור שלי. אז נתחיל שוב.

ובכן, אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי ולפני כן לספר לכם למה בכלל אני מעונין שהסיפור שלי יסופר. בעיקר משום שזה סיפור פשוט, והוא כאמור גם סיפור אמיתי, שהתרחש במציאות ממש והתקיים בעולם הזה בו כולנו חיים. אין בו, בסיפור הזה שלי שאני הולך לספר לכם אותו בפרק הבא, אין בו בדיה, אין בו גוזמה, הדמיון שמוצג בו משקף ממשות שהתקיימה, אכן רב בו בסיפור זה הדמיון ואין ספק שחלקים ממנו הם מסוג הדברים שקשה להאמין להם, אבל יש בידי ראיות חד משמעיות, הוכחות חותכות, לכל פרט ולו הקטן ביותר. בכל אופן הסיפור שלי, שעיקרו הוא מקרה אחד יוצא דופן שהלך והתגלגל והסתבך עוד ועוד יכול היה לקרות לכל אחד. אין בי שום דבר מיוחד, יוצא דופן או חריג שיכול היה לרמוז ולא כהו זה על כך שדווקא לי יתרחש מין דבר שכזה. אין בסיפור שלי גיבורים גדולים מהחיים, יש בו אנשים פשוטים ורגילים שנאלצו להתמודד עם נסיבות בלתי רגילות. הייתי רוצה שאם למי מהקוראים יתרחש משהו דומה בעתיד, הוא יזכר מייד במקרה שלי וידע טוב יותר איך להגיב, איך להתמודד עם הבלגן. וחשוב לי במיוחד לומר שלפני המקרה המצער הרקטום שלי היה פיקס, כמו חדש. היה נפתח, היה נסגר, לא היו החמצות ולא תאונות. גמיש ומלא חיוניות. הייתי מטפל בו טוב, שומר על הניקיון, לפעמים ביושבי מול המחשב הייתי מתרגל כיווצים והרפייה ומדי פעם בפעם הייתי חוקר אותו באצבע נקייה, גזורת ציפורן, עדינה וסקרנית.

 

שיר שני: הכל כלול (השיר נכתב בזמן שסימה אישתי ואני ניסינו להחליט היכן לבלות את החופשה השנתית שלנו)

 

אבל אצלנו הכל כלול,

המשקאות בבר והזונות בכפר

 

אבל אני רציתי לארצות הצפון,

לטייל בפיורדים ולאכול סלמון

 

אבל אצלנו הכל כלול,

הלוקום והרחת והזיונים בתחת

 

אבל אני רציתי למרכז היבשת

לרכב אל השקיעה על גמל כפול דבשת

 

אבל אצלנו הכל כלול,

המגבות בחדרים והסמים הקלים

 

אבל אני רציתי לאיים הפסיפיים

להשתגל על החוף ולשזף את הציצים

 

אבל אצלנו הכל כלול,

להשתזף על שמיכה ולהקיא בבריכה

 

אבל אני רציתי לפסגות ההרים

עם תרמיל ומקל לצמצם היקפים

 

אבל אצלנו הכל כלול,

החופים הלבנים והחול בתחתונים

 

אבל אני רציתי למטרופולין הגדול

לשוטט בגלריה ולקנות מהכל

 

20151016_090635-EFFECTS

 

בקטגוריה E.T., אבא, אלי ישי, ביצים, בית זונות, בית חולים, בית כנסת, בית מרזח, בית ספר, בית ראשון, בית שני, גדעון בן גוריון, הבתולה הקדושה, ווגינה, חרא, פלישתים, קישוא, רקטום, שלדים בארון, תרנגול | להגיב

גדעון בן גוריון – פרק א

שלום,

שמי גדעון בן-גוריון. הורי הם שושנה שוורצעשוויין ומורדוך בן-גוריון. כן, בן גוריון, אבל לא אין לנו שום קשר לגמד ההוא משדה בוקר עם הקרחת המצחיקה שהקים את המדינה ושנא פרענקים.

סיפור חיי הולך אמנם להיות טראגי ומשעמם. אבל אני רוצה שתדעו לכם יקירי שלא הכל היה שחור. היו רגעים קטנים של אור. אור קלוש אומנם, אבל אור. חלש, אבל נראה לעין. עכור במקצת, אבל בכל זאת יש אולי סיכוי מסוים שאם היה לכם מחשבון סולרי קטן אז אני חושב שהוא היה מצליח לעבוד עם אור כזה, אם הייתי שם אותו מספיק קרוב, ובזוית הנכונה ומסביב מכוון רפלקטורים ישר אל הקולטנים.

חשוב לא פחות, יש לי מורשת להשאיר מאחור. מורשת גדעון הייתי רוצה שיקראו לה. ויהיה גם בית למורשת שלי, שמו של הבית יהיה בית מורשת גדעון בן-גוריון. והוא יהיה בצפון, כדי שלא יתבלבלו עם הקבר של ההוא הקטן שחי בקיבוץ בדרום אבל קברו אותו מעבר לגדר, במדרשה. בבית המורשת יהיה חדר אחד שמוקדש ליד ושם ויקראו לו חדר יד ושם, ובחדר תמיד יחכה מדריך שידריך, בחינם, את כל מי שיכנס לחדר ופעמיים ביום הוא יצא להפסקת אוכל של חצי שעה, ויהיה גם קפה חופשי מהסוג הזול. מינהלת המורשת תנהג במדריך בהגינות מירבית. היא תשלום משכורת מכובדת ופנסיה ואת כל אשר מחייב החוק. המנהלת לא תעסיק עובדי קבלן, גם אחרוני העובדים, הגננים, המנקים, החדרנים, כולם יהיו חלק מהסגל הרשמי ויצטרפו לכל נופשון משרדי לכינרת או לטורקיה.

חוץ מזה אני רוצה גם לספר על בת הזוג שלי, אישה אמיצה. אני מקווה גם לתאר בדיקדוק הנדרש, זאת אומרת לא יותר מדי ולא פחות מדי, את חיי בהווה, כיצד מתנהלת השיגרה שלי ומה הן תוכניותי ותקוותי לעתיד. וכמובן, הדבר המרכזי ביותר יהיה הרגע בו אספר איך הגעתי למצב הזה. למצב שבו אני, גדעון בן-גוריון, אני, מחרבן לא רצוני.

אבל נתחיל בהתחלה. נולדתי בקריית אונו בשנת 1963, בשנות ינקותי וילדותי לא קרה כמעט דבר הראוי לציון. למעשה קרו רק שני דברים כאלו: I. בגיל שנה וחצי בלעתי חתיכה גדולה מדי של מלפפון והתחלתי להחנק. סבתי שאחזה אותי באותו הרגע נבהלה ושמטה אותי מידייה, נפלתי על משענת הצד של הכיסא וכתוצאה מכך פלטתי החוצה את חתיכת המלפפון. סבתי, לצער המשפחה, חטפה התקף לב ומתה במקום. לפעמים יש לי תחושה שאולי אפילו באופן תת מודע בלבד משפחתי מאשימה אותי במותה של סבתי היקרה עד היום. II; בגיל שלושה עשרה ראיתי איך גמל שלמה ירוק וגדול במיוחד נוחת בטעות על פרצופה של שירלי. היינו בדיוק בדרך הביתה מהפעולה. שירלי נבהלה כל כך שהיא התחילה לצרוח ולרוץ בלי לשים לב לאן. היא חצתה כביש ונכנסה לתוך אתר בניה בצידו השני. לרוע מזלה של שירלי מנהל האתר היה רשלן חובבן שלא גידר כיאות ושירלי נפלה לתוך בור עמוק. עד שהצלחתי לחצות את הכביש להבין מה קרה ולהזעיק עזרה, שירלי כבר מתה. לאחר מקרה זה החלה לקננן בי התחושה שהמוות רודף אותי. עורך הדין דויד חטביבי, שהוא גם דוד מדרגה שניה מצד אימי, תבע את חברת הבניה בשם משפחתה של שירלי ובשם משפחתי, על הטראומה הנוראית שעברתי כשראיתי את גופתה המרוסקת מוטלת בתחתית הבור. כעבור שנתיים עברנו לבית חדש ואני קיבלתי אופניים עם חמישה עשר הילוכים וקסדה אווירודינמית.

 

זהו. מאז ועד למקרה המצער שהוא בעצם מרכז חיי כרגע ויהיה גם מרכז הכובד של כתיבתי לא התרחש שום דבר יוצא דופן. את גיל ההתבגרות שלי עברתי באופן רגיל למדי, עם הצלחה מסויימת בלימודים והצלחה חלקית עם בנות. עשיתי בגרות מלאה, אבל הציונים לא היו משהו להתגאות בו. למדתי באוניברסיטה תואר חסר משמעות והצטרפתי בחוסר חשק לשוק העבודה, ועבדתי, ואני עדיין עובד. למרות כל מה שעברתי ושאני עדיין עובר, אני עדיין עובד.

 

אני אנסה לחתום כל פרק ביומן שלי בשיר או פואמה, או אולי קריקטורה, משהו שאכתוב ואולי אצייר, על המחשב כמובן, או אולי צילום מוצלח, משהו. השיר הראשון הוא שיר שכתבתי עלי ועל משפחתי. על רגשות האשם ועל חוסר האונים של גבר צעיר בעולם משתנה.

 

שיר ראשון:

על שולחן עם פירורים של מישהו אחר

אני יושב וחושב מה כבר אפשר לעשות

מביט החוצה דרך הזגוגית המלוכלכת

וערמות של זבובים מתים על עדן החלון

 

סליחה רבה סבתי היקרה

לא רציתי שתראי אותי מאונן במקלחת

אבל כשהדלת סגורה והמים זורמים

כדאי לדפוק לפני שנכנסים

 

סליחה גם מכם הורים מסורים

ביישתי אתכם מול כל האורחים

הפלצתי בקול בזמן הארוחה

וגרמתי לכולם כזאת מבוכה

 

לא התכוונתי לאכזב אתכם כלל

אבל בבית הספר תמיד הייתי אומלל

לא רציתי להצליח וגם לא להיכשל

רק רציתי שהכל יגמר

 

סליחה אהובתי, אני לא יכול לדבר

לא לימדוני להביע רגשות

אני נכה מבפנים ואטום מבחוץ

אני גבר צעיר, אני אומלל

 

 

 

20151025_135804

בקטגוריה אבות האומה, אידיוטים, ביצים, גדעון בן גוריון, דיאפרגמה, מלח הארץ, סבתה, סירחון, סקופ, קופי אדם | 2 תגובות

שלושה רגעים של שתן ושינה (וצילומים לא קשורים)

I. הרגע הזה שבו אתה קם להשתין באמצע הלילה ומתחרט שלא הדלקת את האור.

II. הרגע הזה על הבוקר שבו אתה מחליק על ריצפה רטובה ונזכר ששכחת להוציא את הכלב אתמול בערב.

III. הרגע הזה שבו את נכנס לחדר של ילדתך הישנה והסירחון מכה בך יחד עם הזיכרון שאתמול בערב החלתטם להפסיק עם החיתולים.

בקטגוריה כלב, שינה, שרותים, שתן | להגיב

אידיוטים

 

 

 

בקטגוריה אבות האומה, אידיוטים, חיים קשים, תהום | להגיב

שלום

בקטגוריה יד ושם, סמולנים, שבעה, שבת קודש, שואה, שילומים, שירי פיגועים, שכול, שלדים בארון, ששת הימים, ששת המיליונים | להגיב

חפצים אינם מחרבנים

 

(שיר חירבונים נשי מנקודת מבט גברית

שיר ספק פמינסטי, ספק סתם אידיוטי)

 

 

בקטגוריה אבות האומה, אימא אדמה, אם האלוהים, אנשי העץ, הבתולה הקדושה, וונדרוומן, חרא, יציאת מצרים, מעשים טובים, סבתה, פקודות שנכתבו בדם וחרא, רוח הקודש | להגיב

דברים שאמרתי לאלוהים

בקטגוריה אלוהים, אמורים, חיים קשים, חיתים, יבוסים, פלישתים | להגיב